17 ספרות

צרות טובות: על שני התרגומים החדשים של "פוליאנה" / לי עברון-ועקנין

ביקורת משווה בין שני תרגומים ליצירה הקלאסית, "פוליאנה"

פברואר 8, 2015  

לפוליאנה, גיבורת הילדות שהפכה לשם דבר בנטייתה הבלתי נלאית לאופטימיות ולמציאת הטוב בכל מצב, מלאו מאה ואחת שנה. לחה לא נס, כנראה, אבל זכויות היוצרים על היצירה פקעו, ופירוש הדבר שמותר לתרגם אותה בלי צורך באישורים. וכך קרה ששתי הוצאות ספרים החליטו, בנפרד ובלי לדעת זו על זו, להוציא תרגום עברי חדש ל"פוליאנה" מאת אלינור ה' פורטר; בסדרת "מרגנית" של זמורה ביתן הפקידו את המשימה בידיה של יעל אכמון, ואילו האחים חגי ואסף ברקת, העורכים את סדרת "הרפתקה – סופרים מתרגמים קלסיקה", בשיתוף עם הוצאת מודן, בחרו בעטרה אופק.

צרה צרורה? לאו דווקא, ואולי, כמו בשיר, צרות טובות. ודאי וודאי לכל חוקרי התרגום והמורים בסדנאות, אבל גם למי שפשוט מתחשק לו להעשיר את מדף הספרים. וממילא, נראה שכל אחד מהתרגומים מיועד לקהל אחר: תרגומה של עטרה אופק מוגש מנוקד ומלווה באיורים, ויש בו גם כמה הערות הנהרה בתחתית העמוד, כלומר הוא מכוון לילדים, ואילו תרגומה של יעל אכמון אינו מנוקד, ומניה וביה פונה לקוראים בוגרים מעט יותר.

עטיפות הספרים. מימין: איור עטיפה - לנה גוברמן; משמאל: איור עטיפה - בתיה קולטון

עטיפות הספרים. מימין: איור עטיפה – לנה גוברמן; משמאל: איור עטיפה – בתיה קולטון

כשניגשים להשוואה גולשים בקלות אל השאלה הדיכוטומית מה טוב יותר ממה; אבל כשנכנסים בעובי הקורה ומשווים בין תרגומים שבשניהם הושקעו עבודה, כישרון ומחשבה, לא תמיד אפשר להכריע כך. להברקה מסוימת או משחק מלים מסוים, מתרגמת אחת מוצאת פתרון מבריק יותר מרעותה; והאחרת מפליאה במקום אחר. סוגיה אחרת, מעניינת עוד יותר, היא הגישה העקרונית של כל מתרגמת, שניתן להבחין בה מבעד לעבודתה. תרגום היא מלאכה שמעצם הגדרתה יש בה פשרנות, תיווך, ניסיון לאחוז בחבל משני קצותיו ולהחליט לעתים מאיזה קצה להרפות מעט, וההחלטות הללו שייכות לכל מתרגם ומתרגמת אבל גם לנורמות כלליות של המקום והתקופה. יש הזוכרים את החופש שנטלו לעצמם מתרגמים לעברית לפני שניים ושלושה דורות, לעברת את הטקסט ואת השמות שבו (מישהו מכיר את "רם ויעל" של שקספיר? וגם אם לא, אולי אתם זוכרים את "יותם הקסם" של יאנוש קורצ'ק, אף שכבר ב-1987 יצא תרגומו של אורי אורלב ובו חזר יותם להיות קאיטוש, כבמקור), ואפילו להשמיט קטעים שעלולים לשעמם את הקורא או להקשות על המתרגם (כמו בתיאור ה"מצונזר" של משחק הקריקט בתרגומו של סמיאטיצקי ל"זקני בית הספר בוילבי", שהביא דני קרמן בבלוג שלו).

כיום איש לא מעז לעשות דברים כאלה, אבל בתוך המרחב שנותר בין הנאמנות למקור לבין הנגשת הטקסט לקורא העברי, כל מתרגם סולל לו את דרכו. ונדמה לי שמבחינת התפיסה העקרונית, כל אחת מן המתרגמות נבחרה למשימה הנכונה. עטרה אופק, שהתרגום שלה מיועד לילדים, וגם הופיע תחת גגה של סדרת "הרפתקה" שיש בה ממד נוסטלגי ואישי (שמו של המתרגם מופיע על הכריכה, והספר נחתם באחרית דבר אישית שלו), מרשה לעצמה יותר חירות ומשחק בשדה התרבותי העברי. למשל, האגודה המסייעת לפוליאנה עד שהיא נשלחת לבית דודתה נקראת באנגלית Ladies' Aid, ובתרגום של אכמון – "אגודת הגברות". עטרה אופק מכנה אותה "עזרת נשים" – הברקה מקסימה שמזכירה לי את הספרים שקראתי בילדותי (למשל, את הביטוי "לקרוע מישהו כדג", שהתברר לי לימים שהוא מופיע בתלמוד, למדתי מ"פצפונת ואנטון" של אריך קסטנר בתרגום א. קפלן).

כמו כן, העברית שלה – אף שהיא מעודכנת ושובבה ולא תמיד תקנית – מחוברת חיבור טבעי מאוד לעברית הקלסית, וזה מתבטא בין השאר בסדר המלים במשפט. לדוגמה, בתרגומה של יעל אכמון הספר נפתח כך: "מיס פולי הרינגטון נכנסה למטבח ביתה במהירות בבוקר זה ביוני." המשפט הזה, שסדר המלים בו דומה לזה של המקור האנגלי, מותיר אותי חסרת נשימה (ואולי יש בכך הישג, כי אני חווה את אותה מהירות שעליה מסופר); ואילו אצל עטרה אופק הפתיחה היא: "באותו בוקר של חודש יוני נכנסה מיס פולי הרינגטון למטבח שלה בחיפזון ניכר." הודות לסדר המלים הזה, האופייני לעברית הקלסית (ואולי גם הודות למילה היפה "חיפזון"), מיד אני מתרווחת כמו בכורסה נוחה, ובגופי מתפשטת הציפייה הנעימה לשמוע סיפור.

"פוליאנה" אינו ספר קל לתרגום, וגם לא לקריאה באנגלית (אני תוהה אם גם אצל דוברי האנגלית הוא נחשב קלסיקה שלא נס לחה). אחד האתגרים שבו הוא משלבי לשון שונים ומגוונים. המשרתים, ננסי וטום, וידידה של פוליאנה ג'ימי בין, מדברים בשפה משובשת שכוללת ביטויי סלנג וגם מלים קטועות שנכתבות באופן פונטי ובלוויית גרשיים רבים. הגרשיים האלה, בתרגום, היו מקובלים אצלנו בעבר (משפטים כמו "למי 'תה ח'שב 'ת'צמך?" וכיו"ב), וכיום יש נטייה לוותר על הייצוג הזה שמקשה את הקריאה וממילא אינו בבחינת מקבילה אמיתית למה שמופיע במקור. כך נהגה יעל אכמון, והמחישה את סגנון הדיבור רק באמצעות המשלב הלשוני, ללא שיבושים פונטיים. עטרה אופק העזה להכניס צורות כמו "בכולופן" ו"אנ'לא", אך לא הפריזה בכך והתוצאה ידידותית לקורא. כל אחת מהן, בדרכה, תרגמה יפה את הסלנג.

איור של מירה פרידמן מהמהדורה של "הרפתקה"

איור של מירה פרידמן מהמהדורה של "הרפתקה"

אבל האתגר ב"פוליאנה" אינו מתמצה בדיאלוגים. יש שם גם מבע משולב – טקסט שנמסר כביכול מפי המספר הכל-יודע בגוף שלישי, אבל למעשה הוא צמוד לתודעה של דמות מסוימת ולכן גם מושפע מן הסגנון שלה. כזה הוא המשפט שבתרגומה של אכמון נקרא כך: "…קראה ננסי, במחשבה על האור שמכניסות אחיותיה הקטנות בביתם שב'פינות'." עורך לשון שקורא את המשפט הזה נדרך כולו: האם המלה המתאימה היא "מכניסות"? ואם כן, לא "מכניסות ב", ולמה "בביתם" ולא פשוט "בבית"? הוא מבקש לתקן את המשפט לניסוח זורם ונאה כמו זה שמופיע בתרגומה של עטרה אופק: "…קראה ננסי, שחשבה על אור השמש שאחיותיה הקטנות מפיצות בבית ב'שיכונים'." אבל כשאותו עורך לשון דרוך פותח את המקור האנגלי, הוא מגלה שם צרימות באותם מקומות בדיוק: '"thinking of the sunshine her own little sisters made in the home at 'The Corners'".

מתרגם שמכבד כל כך את הדקויות של המקור ראוי להערכה רבה. אלא שבתרגום של אכמון, גם במשפטים שבמקור היו תקניים ואף במשלב גבוה (למשל דיבורה של דודה פולי), התקבלה לפעמים תוצאה לא אלגנטית בעברית. למשל: "רק משום שיש לי במקרה אחות שבטיפשותה התחתנה והביאה ילדים מיותרים לעולם שכבר מלא מדי בכאלה, לא ברור לי מדוע עלי לרצות באופן מיוחד לטפל בהם בעצמי." נדמה לי שבעברית "כאלה" אינו עומד בפני עצמו (אפשר היה לכתוב, למשל: "בילדים כאלה"), וגם "באופן מיוחד" אינו ניסוח מדויק. כאן הפתרון של עטרה אופק מוצלח יותר: "רק מפני שבמקרה הייתה לי אחות שהחליטה ברוב טיפשותה להתחתן ולהביא ילדים מיותרים לעולם – שהוא כבר די צפוף ממילא – לא ברור לי מדוע עלי דווקא לרצות לטפל בהם בעצמי." למרבה הפלא, מתברר שדווקא הפתרון של אופק קרוב יותר גם למקור:  "…just because I happened to have a sister who wassilly enough to marry and bring unnecessary children into a world thatwas already quite full enough, I can't see how I should particularlyWANT to have the care of them myself."

אבל אם נוצר הרושם שלעטרה אופק יש מונופול על פתרונות עבריים יפים וקלסיים, לא כך הוא; על הבחור טימותי כתבה יעל אכמון בשפה תנ"כית שהוא "טוב-מזג וטוב-מראה". וכשפוליאנה מוצאת את מר פנדלטון שבור הרגל והוא מצווה עליה ללכת אל ביתו ולהזעיק את הרופא, אצל אכמון "ביפחת בכי קטנה פוליאנה עשתה כדבריו" – אמנם הצטערתי שהיא לא הפכה את סדר הנושא-נשוא: "עשתה פוליאנה" – אבל "יפחת בכי" בסמיכות היא פתרון מצוין ל-sobbing cry; כאן אופק דווקא נצמדה יותר למקור: "ופוליאנה, ביבבה קטנה ומתייפחת, יצאה לדרך." (ובכל זאת, ההתנגנות של המשפט סיפורית ומזמינה.)

גם על סדר המלים היפה אין מונופולים; כשפוליאנה המסכנה נדרסת, במקור כתוב: "It was on the last day of October that the accident occurred." יעל אכמון בחרה במבנה העברי הקלסי וכתבה: "התאונה התרחשה ביום האחרון של אוקטובר." עטרה אופק שמרה על מבנה המשפט האנגלי וכתבה: "זה היה ביום האחרון של אוקטובר כשהתאונה התרחשה." – משפט מטעה מעט, כי נדמה שהדבר שמדובר בו אינו התאונה אלא משהו אחר שקרה באותו זמן.

הזרימה הכללית של הטקסט, שבעיקר התחביר אחראי לה, היא שמשפיעה יותר מכול על חוויית הקריאה, אבל לפעמים מה שהקורא זוכר מטקסט הוא אבן חן שמשובצת בו, איזה פתרון מבריק למשחק מלים או למושג – מין דובדבן בקצפת. אז הנה שני דובדבנים כאלה, לקינוח: פוליאנה מנחמת את המשרתת ננסי, שאינה אוהבת את שמה, ואומרת שלפחות לא קוראים לה חפציבה (או באנגלית הפציבה). ולמה? היא מסבירה, בתרגומה של יעל אכמון, הצמוד למקור: "ככה קוראים לגברת וייט. בעלה קורא לה 'הֶפּ', והיא ממש לא אוהבת את זה. היא אומרת שבכל פעם שהוא קורא 'הֶפּ-הֶפּ!' היא מרגישה שבעוד רגע הוא יקרא 'הוּריי!'…" בתרגומה של עטרה אופק מופיע השם בצורתו העברית: חפציבה, בעלה של גברת וייט קורא לה "חפצי" וזה נשמע לה כמו אפצ'י.

מקום נוסף שדורש הברקה הוא דיווחה של ננסי לטום על הפציעה של פוליאנה. ננסי לא הבינה את דברי הרופא ולכן במקום לומר שפוליאנה נפגעה פגיעה פנימית – internally – היא אומרת שפוליאנה נפגעה נוראות, infernally. כאן הבריקה יעל אכמון עם פגיעה בשגרה מול פגיעה בשדרה, ועטרה אופק נשארה קרובה יותר למקור, במצלול משכנע פחות, עם פגיעה פנימית ופגיעה פלילית.

כמובן אפשר עוד להכביר דוגמאות, אבל נדמה לי שבנקודה הזאת אפשר לעצור ולסכם שלא צריך להיות פוליאנה ולשחק ב"משחק השמחה" שלה כדי לחשוב שכפל התרגומים מעשיר ומשמח, והלוואי שיזדמנו לנו עוד צרות טובות כאלה.

 

"פוליאנה" מאת אלינור ה' פורטר – תרגום: יעל אכמון, סדרת "מרגנית", הוצאת זמורה-ביתן. תרגום: עטרה אופק, סדרת "הרפתקה", הוצאת אוקיינוס בשיתוף עם מודן. 2014.

 

לי עברון-ועקנין – משוררת, מתרגמת ועורכת.

כתיבת תגובה

17 תגובות:

  1. מאת עטרה:

    לי, איזה יופי של השוואה!! כל כך קיוויתי שמישהו ישווה בין התרגומים של יעל ושלי בלי תחרות של יותר/פחות טוב, אלא פשוט השוואה עניינית וסגנונית, וזה מה שעשית בשום שכל, בחן ובטוב טעם. שאפו ושמפו!!! <3 <3 <3

  2. מאת אכמו:

    מצטרפת למחמאות של עטרה, שכדרכה היטיבה לנסח אותן ולא נותר לי אלא להוריד בעקבותיה את הכובע. שאפו ושמפו אינדיד :-)

    כשהתברר ששני התרגומים עומדים לצאת במקביל, עטרה ואני מצאנו נקודת אור אחת בכל העניין – הסיכוי לביקורות תרגום שישוו במקצועיות בין שני התרגומים, ויפנו אל השאלות התרגומיות את אור הזרקורים. בדיוק לביקורת כזאת קיווינו, ותודה.

  3. מאת עטרה:

    אגב (אני לא בבית כרגע אז אין לי איך לבדוק): האמנם כתבתי "זה היה ביום האחרון של אוקטובר כשהתאונה התרחשה" או "היה זה…"? התלבטתי קשות (כרגיל בתרגום משפטים כאלה, שהמבנה הסגנוני שלהם רוצה להביע משהו) ובסוף החלטתי להיצמד שם למקור, אבל מוזר לי שכתוב "זה היה"….

  4. מאת לי עברון-ועקנין:

    עטרה, איזה כיף! בדיוק אני הולכת לחפוף :) וכתוב שם "זה היה"…

  5. מאת לי עברון-ועקנין:

    יעל, שימחתיני עד מאוד! ועכשיו אנחנו כבר שלוש פוליאנות מרוצות :)

  6. מאת רחל סטולרו חיים:

    רשימה מעניינת, תודה.
    אני מתנצלת מראש בפני כולן/ם – אבל אני חייבת לשאול: מה הקטע עם פוליאנה?? קראתי את הספר לראשונה לפני מספר חודשים, והוא עצבן אותי ברמות על. הוא נקרא לי כל כך מיושן, מתחסד ואמריקאי. באמת שאשמח לשמוע הסבר כי אני לא הצלחתי למצוא בו איכויות טובות.

  7. מאת לי עברון-ועקנין:

    היי רחל :)
    תודה!
    ולא ממש הסבר, אלא משהו מרתק (רשומה של מרית בן ישראל) שכנראה יחזק את ההסתייגויות שלך דווקא:
    https://maritbenisrael.wordpress.com/tag/%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%90%D7%A0%D7%94/

  8. מאת יחיעם פדן:

    בהזדמנות זו כדאי להגיד שב"הרפתקה" מלווים את התרגום איוריה המצוינים של מירה פרידמן, היודעת – כמו תמיד – לברוח מהדימויים המוכרים של הסרט ולתאר את גיבורי הספר בלי קשר (למשל) לגילם האמיתי; כלומר, הרושם שמותיר הסיפור חשוב בעיניה מן העובדות. מחרה-מחזיקה אחריה העטיפה המושכת של הספר פרי רוחה של בתיה קולטון ב"הרפתקה" בניגוד לאיור הסתמי והכמעט קריקטוריסטי של לנה גוברמן במהדורה החדשה של "מרגנית" (שאין בה איורי פנים).

  9. מאת לי עברון-ועקנין:

    שלום יחיעם, אני שמחה על התוספת. הרגשתי צורך להתייחס לאיורים אך בסופו של דבר ויתרתי כי אין לי מספיק כלים לכך.

  10. מאת Pix37:

    תודה
    נהנתי לקרוא את ההשוואה ואת התייחסות המתרגמות עצמן.

  11. מאת לי עברון-ועקנין:

    תודה :)

  12. מאת רחל סטולרו חיים:

    לי, תודה על הקישור. מרית כדרכה היטיבה להסביר מה קומם אותי בספר הזה. שמחתי לקרוא שאני לא לבד 😉

  13. מאת לי עברון-ועקנין:

    שמחה ששמחת, רחל. אין כמו מרית :)

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.