4 רשימות ומאמרים

קליל מבחוץ וקשה מבפנים / סיון דוידוב

רשימה על הסרט החדש של אולפני פיקסאר, "הקול בראש"

יולי 19, 2015  

התגובות לשובר הקופות החדש של "דיסני – פיקסאר", "הקול בראש" (Inside out), שנשמעות מכל עבר מאז עלה לאקרנים בחודש שעבר הן נלהבות בלשון המעטה. הטענה שאציג ברשימה זו מבוססת על החשיפה שלי לשלל כתבות הסוקרות אותו מכל זווית והיבט שהוא מעלה (נתקלתי אפילו באחת המדברת על תפקידו של הסיליקון וואלי בסרט), ועל העובדה כי הוא מככב לא מעט בפיד הפייסבוק שלי.

15-1586f

זהו סיפורה של ריילי בת ה-11, שילדותה המאושרת במינסוטה מגיעה לנקודת מפנה משמעותית עם המעבר שלה ושל הוריה אל סאן פרנסיסקו. כמו כל הילדים והילדות שנאלצים לעבור חוויה דומה ולהיפרד מהבית, בית הספר והחברים שאתם גדלו, גם ריילי חווה את מה שניתן לכנות "משבר הסתגלות", שמתבטא בעיקר ביחסים שלה עם הוריה. וכמו ילדים מציאותיים רבים בני גילה, גם ריילי עושה את צעדיה הראשונים אך המהפכניים בגיל ההתבגרות, שיחד עם המשבר הופכים את עולמה כפי שהכירה אותו עד כה. אבל בניגוד לילדים מציאותיים, את ריילי אנחנו מכירים בתיווך של הרגשות שלה, שמקבלים כאן צורה, דמות וצבע: ״כעס״ האדום, ״פחד״ הסגול, ״גועל״ הירוקה, ״עצב״ הכחולה – ו״שמחה״ בעלת המראה הפייתי, הדמות המיוחדת מכולן גם מהבחינה שאין צבע אחד מובהק שמייחד אותה. הרגשות שוכנים במפקדה הנמצאת בראשה של ריילי, ממנה הם מנווטים את מצב הרוח שלה ובהתאם את התנהגותה, והם חיו ותפקדו בהרמוניה במשך 11 השנים האחרונות – כפי שמספרת לנו שמחה בתחילת הסרט – עד לתקלה שמוציאה את שמחה ואת עצב מהמפקדה אל מסע שהוא כמעט פשוטו כמשמעו בנבכי נשמתה של ריילי. יחד עליהן לשוב אל המפקדה, המנוהלת כעת על ידי גועל, פחד וכעס לבדם, ולהחזיר את הפיקוד לידיה של שמחה, מנהיגת הרגשות.

inside-out-trailer-3_1ng3.640

 

זהו אחד מסרטי האנימציה הצבעוניים ביותר שיצא לי להיתקל בהם בשנים האחרונות, או לפחות הסרט הבוהק מכולם. אבל מבעד לכל העושר הוויזואלי הקרקסי אפילו – שמצייר את המישור העלילתי הפנימי של ריילי – התכנים שאתם הוא מבקש להתמודד הם דווקא אלה של הצדדים הפחות צבעוניים של החיים. נפש האדם, ובייחוד זו של הילד, ועוד המתבגר, היא נושא מורכב להתמודד אתו. ב"פיקסאר" בחרו לעשות את זה בעזרת שלל דימויים וסמלים, שמקנים לילדים הצופים לא מעט ידע או לפחות נקודות למחשבה וקורצים להוריהם לאורך כל הדרך. זה כמובן לא סרט רק להורים וילדיהם, מבוגרים רבים אחרים נוהרים לראות אותו בבתי הקולנוע ויעידו על כך הקופות השבורות כשבזמן כתיבת שורות אלה הסרט מוביל בטבלת שוברי הקופות בארה"ב.

במשך 61 חודשים עמלו יוצרי הסרט הרבים על 94 הדקות המהנות הללו, ביניהם כמובן במאי הסרט – רונלדו דל כרמן (מיוצרי "רטטוי" ו"למעלה". "הקול בראש" הוא סרטו הראשון באורך מלא כבמאי) ופיט דוקטר (שמאחוריו "מפלצות בע"מ", "למעלה" וגם "צעצוע של סיפור" ו"וול-אי" שכתב). ההשראה לתסריט מבחינת דוקטר היא בתו, אלי. כשהגיעה לגיל 11 והפכה למה שנוהגים לכנות "Tween" – הכלאת המלים teen ו-between, המתארת את אלה הנמצאים בתקופה שבין ילדות לבגרות שהתארכה בעת האחרונה והמייצרת התעניינות גוברת בקרב חוקרים ויוצרים של ילדים ונוער – דוקטר שם לב לשינוי שחל בה. הוא הרגיש שאותה ילדה מלאת שמחת חיים, שהיוותה את ההשראה לדמותה של אלי הילדה בסרט ״למעלה״ ואף דיבבה אותה, מתנהגת אחרת, וכי ממנו כהורה נדרשו כלים חדשים כדי שיוכל להעניק לה תמיכה ולתקשר עמה באמת. מתוך החקר הזה אודות ההתפתחות הרגשית שחוותה אלי נולד "הקול בראש" – שמהרבה בחינות הוא משל לתקופות חיים נוספות והרבה מעבר לסיפור על גיל ההתבגרות.

1927352-5

כדי לבודד את חמשת הרגשות המככבים בסרט מכל הקשת הרגשית הרחבה והמופשטת שבעזרתה אנחנו חווים את חיינו, הוזמן הפסיכולוג פול אקמן – מחלוצי מחקר הרגשות והקשר ביניהן לבין הבעות הפנים – על מנת להסביר לצוות הסרט על הרגשות שאותם מבטאות הבעות פנים אוניברסליות. זלזול והפתעה נשארו בחוץ מתוך החלטה כי החמש שנבחרו מספיקות לשם הדיון וההנאה המופקים מהסרט. אקמן אף משבח את הסרט על הצלחתו בהקניית הבנה חשובה לגדולים ולקטנים כאחד על רגש – ועל החשיבות שבבחירת מה שאנחנו מרגישים לעומת היותנו נשלטים על ידי הרגשות שלנו. גם הקומיקאית איימי פוהלר שמדבבת את דמותה של שמחה (ג׳וי) ציינה כי הדבר העיקרי שלמדה מהסרט ומההשתפות בו הוא עד כמה המרדף שלנו אחר האושר, שנטען פעמים רבות כי הוא מאפיין את החברה המערבית שפיתחה כלפיו אובססיה, מפריע לנו לגדול ולצמוח. הצמיחה הזאת יכולה להיות הן רוחנית, הן במובן הפיזי-התפתחותי של התבגרות גילית, וגם ברמת החיבור בין שתי הרמות הללו. זהו סרט שהתובנה הבולטת ביותר העולה ממנו ככל הנראה היא לא רק שמותר להיות עצוב – אלא כי הדבר רצוי ואפילו הכרחי.

maxresdefault (1)

מעניין להסתכל גם על הייצוגים הנשיים בסרט, מאחר ובמרכזו עומדות גיבורות נשיות. ריילי ושמחה הן בנות, וגם במפקדה הרוב הוא נשי. שני הרגשות המתוארים כמובילים הם שמחה ועצב – ה"בנות", ובאופן כללי נראה שהאיזון הכמותי לפחות עובד לטובת הדמויות הנשיות (לבנות מבית הספר יש חשיבות בעיני ריילי, וגם לחברת הילדות שהשאירה במינסוטה). גם התחביב של ריילי, שמקבל "אי" משל עצמו במסגרת חמשת האיים המאפיינים את זהותה ומגדירים אותה (אליהם מופנים מהמפקדה זיכרונות הליבה של ריילי) – הוא הוקי, ולא בלט למשל. אבל טענה פמיניסטית שעלתה דווקא נגד הסרט הופנתה להבדל החיצוני שביניהן: שמחה בעלת הצבעוניות החדה היא בעלת עור לבן, רזה, תמירה ולבושה בשמלה קצרה – בעוד הקולגה שלה עצב היא נמוכה, שמנמנה, ממושקפת ולובשת סוודר עבה עם צווארון גולף. נוספת לכך סצנת הארוחה המשפחתית הפותחת את הטריילר של הסרט, ובה אימה של ריילי מנסה לרמוז לאביה שמשהו אינו כשורה אתה. כשהאב לא מבין את הרמזים, והרגשות שנמצאים אצלו בתוך הראש מתגלים ונאלצים לעצור את הצפייה המשותפת שלהם במשחק הוקי, הם אומרים משפטים כמו "זה היום שהייתי אמור להוציא בו את הזבל?", "השארתי את מושב האסלה מורם?" ו"מה לעשות, אשה?". קשה למצוא אמירה נחרצת להיבט הזה של הסרט, מה שאולי מביע את השקפת העולם המורכבת שהוא מביא על החיים בשלל היבטיו האחרים.

 

ב"פיקסאר" חששו שהסרט יהיה מורכב מדי עבור רמת ההבנה של קהל היעד שלהם – הילדים. לפני שנה הם ערכו הקרנת מבחן כדי לבחון את זה. הילדים הבינו. השילוב של נושא עמוק ומעניין עם סיפור מרגש שכל ילד או מבוגר יכולים להזדהות אתו, ושל עבודת אנימציה מרהיבה וחוויה בידורית מהנה מאין כמוה – הביאו את הסרט למעמדו הבכיר בעולם סרטי הילדים, ועושה רושם כי מקומו בפנתאון סרטי הילדים של כל הזמנים כבר מובטח. מובן כי למרות שכבר נכתב עליו רבות, רבות עוד ייכתב, ייחקר וינותח. ר.ג.ש הוא ללא ספק השורש למכלול המלים שניתן לתאר באמצעותן את הסרט הזה – שהרי לא רק שהוא מספר על רגשות ועל הרגשות שיש לרגשות, ואף באופן מאוד מרגש שלא מותיר הרבה עיניים יבשות גם מאחורי עדשות משקפי התלת-ממד. מעל לכל אלה זהו סרט המטפל ברגישות ובאחריות רבה במיתרי הנפש העדינים, וזאת תוך כדי שהוא מדבר עליהם במפורש ולא דרך אגב או כפועל יוצא.

לכו לראות את "הקול בראש" בקולנוע ואל תחמיצו בשום אופן את הסרט הקצר שמוקרן לפניו כמיטב המסורת הפיקסארית. "לאבה" (Lava) הוא סרט מחזמר קצר במקצב הוואי שכוכביו הם שני הרי געש מאוהבים וחמודים להפליא. דוגמא מקסימה לחשיבה אנימטיבית, הצפייה בו ב-3D היא לא פחות ממרהיבה, ואין דרך נעימה מזו להתרווח בכיסא לפני סרט בעל משקל באורך מלא.

 

סיון דוידוב – בעלת תואר ראשון בקולנוע, וכרגע סטודנטית שנה א׳ בתכנית ללימודי מחקר תרבות הילד והנוער במדעי הרוח. ילידת 1984.

 

כתיבת תגובה

4 תגובות:

  1. מאת שהם סמיט:

    התרשמות מעט אחרת – מציעה לבוגרים הנוהרים אל הסרט, שדומה כי לא ניתן לחמוק ממנו, להנמיך ציפיות.
    צפיתי בסרט (בגרסת תלת ממד – לטעמי גימיק מיותר שאינו מוסיף לסרט מאום) בחברת בני בן החמש-עשרה וחצי ובתי בת התשע.
    שלושתינו, אקדים ואומר, סיכמנו את חוויית הצפייה כמשעממת למדי ורועשת (ויזואלית-ווקאלית) להחריד.
    הרושם שלי, ושל הנער ( מטבעו, פחות מחמיר ממני וחובב את הסוגה) היה כי אמנם מדובר בסרט הטומן בחובו מצע לדיון תיאורטי מעניין ברגשות ובתרבות האמריקנית, אלא שבפועל, מול המסך, מצאנו עצמנו מפוהקים.
    הסרט מסמן נושאים עמוקים אך לא מצליח לייצר הזדהות עם הדמויות ( הזדהות שנוצרה בסרטי "צעצוע של סיפור", למשל) . לטעמי שולטת בו צבעוניות יתר ( מניחה שתפקידה לסמל את היות הנפש רב גונית) סכרינית שהיא ממש מפגע לעיניים. הסרט תזזיתי כמו ביקור בלונה פארק אך במהלך רגעים ארוכים לא קורה, למעשה מאום – מלבד תנועה מתמדת במבוך הכדורים הכעור או באותו יקום רגשי הנתון בקריסה מתמדת.
    גם רגעים שצופה בוגר, מודע ובעל ידע בקולנוע יזהה כהומאז'ים – למשל, למזחלת 'רוזבאד' ב"האזרח קיין" נחווים בפועל כמרדף וולט-דיסני קלישאי.
    בת התשע, לעומתנו, הייתה פחות מודעת למישור הרעיוני של הסרט. היא הבינה שרגשות שולטים באדם, שהילדה איבדה את השמחה ואת העצב, אך ספק אם הבינה הרבה מעבר לכך. במילותיה היה זה "סרט ככה ככה."
    בסיכומו של דבר הסרט נופל בין הכסאות. הנמען הבוגר יוצא בלתי מסופק והצעיר מבולבל ונבוך.
    וכמובן, כמו בכל סרט מיינסטרים אמריקני, הסיום משפחתי ודביק.

  2. מאת ורד לבר:

    מסכימה עם כל מילה של שהם סמיט. למרות הרעיון המדליק והעמוק של כניסה לנבכי הנפש- כל הצבעוניות והתזזיתיות המטורפת הזאת ממש לא תרמו להזדהות שלי עם הרגשות העמוקים לכאורה שמתרוצצים בראש של הילדה המתוקה הזאת. דווקא הקטעים שבהם רואים את העולם ה"אמיתי" בסרט- הם אלה שאהבתי. אנחנו צפינו בהרכב משפחתי מלא כמעט- מן הקטן בן 11 וחצי ועד הסבתא בת 82- וכולנו הרגשנו אותו דבר…יותר מדי רעש, יותר מדי צבע, יותר מדי מתיקות קלישאתית…ולמרות, ואולי בגלל, הביקורות הנלהבות עד כדי ציפייה לסרט מושלם, יצאנו בתחושת פיספוס…

  3. מאת דפנה חיימוביץ':

    מסכימה עם שהם ועם ורד. צפיתי בסרט עם נכדיי התאומים בני ה-11 (בארץ דוברת אנגלית). נראה שהם גילו התעניינות אך אני השתעממתי ולא הצלחתי להבין על מה כל המהומה.

  4. […] יעסקו בהפקה של פרויקטים מחו"ל: טל לוטן תרצה על "הקול בראש", הסרט החדש מבית פיקסאר-דיסני. ואלון גור אריה יספר על […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.