2 ספרות

קלמנטיין, חברה מצטיינת / שרה פניפקר

פרק ראשון מתוך הספר "קלמנטיין, חברה מצטיינת"

יוני 20, 2012  

בימים אלו רואה אור הספר הרביעי בסדרת "קלמנטיין", שכתבה שרה פניפקר ואיירה מרלה פרייזי. בספר הרביעי נבחרת קלמנטיין הג'ינג'ית השנונה והשובבה להיות "החברה המצטיינת!" משמעות הדבר שבמשך שבוע שלם היא תהיה במרכז העניינים בכיתה ושהילדים יכינו לה חוברת, בה יכתבו מדוע הם חושבים שהיא חברה טובה. מרגרט, החברה הכי טובה של קלמנטיין (וההפך הגמור ממנה), משוויצה בחוברת שהכינו לה כשהיתה בכיתה ג', וקלמנטיין מתחילה להילחץ – מה יקרה אם לא יכתבו עליה דברים טובים? למזלה, יש לה המון רעיונות "נפלאגדיים" שישכנעו את הילדים לכתוב בחוברת מחמאות. אך העלילה מסתבכת כאשר משהו נורא קורה לחתלתול האהוב שלה, והנורא מכול – ברגע שהיא זקוקה יותר מכל לחברה, מרגרט כועסת עליה והן ברוגז.

גם בספר הרביעי בסדרה, שומרת פניפקר על המבע הייחודי של קלמנטיין ועל עיצוב סיטואציות פשוטות ומורכבות כאחד, בדיוק, בחן ועם הרבה הומור. קלמנטיין היא גיבורה בלתי נשכחת, בין השאר בשל שפתה המיוחדת ויכולת התושייה שלה, בעוד העלילות הקורות לה רוויות באפיונים שהקוראים הצעירים יזהו מעולמם שלהם, וישמחו לגלות בת-ברית ספרותית נבונה, חריפה ומשעשעת, אשר לצד הפן המבדר והמהנה, גם מלמדת דבר או שניים על הישרדות ביומיום המטורף של בית הספר היסודי. אנו שמחים להציג בפניכם את הפרק הראשון מתוך הספר, שרואה אור בהוצאת "מטר".

קלמנטיין חברה מצטיינת" מאת שרה פניפקר, איורים: מרלה פרייזי, תרגום: אוסנת הדר"

איך חיכיתי שמַרְגָרֶט תעלה על ההסעה ביום שני אחר־הצהריים. "זה היה היום הכי טוב!" אמרתי לה. "נבחרתי להיות 'חברה מצטיינת'! אני אספר את האוֹטוֹבִּיוֹגְרַפְיָה שלי, שזה הסיפור של החיים שלי, אוביל את טור התלמידים, אאסוף את הכסף למזנון, אאכיל את הדגים — "

"כן, כן, קְלֶמֶנְטַיין," קטעה אותי מַרְגָרֶט ונופפה בידיים שלה. "עשינו את זה כשהייתי בכיתה ג'."

מַרְגָרֶט גדולה ממני רק בשנה. אבל בכל פעם שהיא אומרת, "כשהייתי בכיתה ג'," זה נשמע כאילו היא אומרת, "זה היה פעם, כשהייתי קטנה, ואני כבר לא, אז אני הקובעת." אני רוצה לדעת איך עושים את הטריק הזה, למקרה שאחי הקטן יעלה פעם לכיתה ג'.

"גם בכיתה שלך היה 'חבר מצטיין'? לא ידעתי," אמרתי לה. "למה לא סיפרת לי?"

מַרְגָרֶט שילבה את הקרסוליים והסתכלה למטה לראות אם הגרביים שלה באותו אורך. אחר־כך היא שוב הסתכלה עלי, והפה שלה היה מכוּוָץ בצורת צימוק והיא קצת הסמיקה. היא משכה בכתפיים. "כנראה שכחתי," אמרה. "כנראה זה היה משעמם מדי בשביל לזכור."

"'חברה מצטיינת' זה לא משעמם! במיוחד החוברת. שמרת את החוברת שלך? אני יכולה לראות אותה?"

מַרְגָרֶט שוב משכה בכתפיים. "אמא שלי שומרת אותה בסלון. זה חשוב לה מאוד כי כתוב שם כמה אני חשובה. אני חושבת שהיא אוהבת שהחוברת בסביבה כשמִיצֶ'ל משגע אותה. אני חושבת שהיא אוהבת לקרוא אותה ולומר, 'תודה לאל שיש לי ילדה טובה אחת.' אולי לא כדאי שתיגעי בה."

"אני לא אקלקל אותה," אמרתי. "אני אזהר. בואי נקרא אותה כשנגיע הביתה."

מַרְגָרֶט נראתה מודאגת — כאילו ניסתה לחשוב על משהו ולא הצליחה — אבל אחר־כך היא משכה בכתפיים בפעם השלישית ואמרה, "טוב, בסדר, טוב, נראֶה לי."

אז כשהגענו הביתה, ירדנו במעלית לדירה שלנו, לומר לאמא שלי, "שלום־אמא־להתראות־אמא־אני־הולכת־למַרְגָרֶט־טוב?־טוב." אחר־כך עלינו במעלית לקומה החמישית, שם נמצאת הדירה של המשפחה של מַרְגָרֶט.

מַרְגָרֶט הלכה ישר למדפים שליד האח. היא הצמידה את כפות־הידיים שלה זו לזו והתפעלה משורות הגביעים והפרסים שזכתה בהם. אנחנו עושות את זה בכל פעם שאנחנו בסלון בבית שלה, ולכן ידעתי שהיא רוצה שגם אני אתפעל מהם. אז גם אני הצמדתי את כפות־הידיים שלי זו לזו ועמדנו שם לרגע בשתיקה, ונעצנו מבטים בכל ההוכחות לכמה מַרְגָרֶט מעוּלָה בכל דבר.

והיו המון פרסים. שלושה מדפים שלמים של "מצטיינת בזה" ו"מדליה על זה", בשורות מסודרות וצפופות כמו מצרכים במכולת.

אני ממש טובה בחשבון ובציור. אבל לא מחלקים פרסים על דברים כאלה, וזה לא הוגן. אז להורים שלי יש רק ערמה של מבחנים בחשבון עם כוכבים מצוירים עליהם, וכמה ציורים שהם הדביקו על הקיר. הם לא בנו מדף בסלון לכל הפרסים שלי. ונראה לי שעדיף ככה, כי המדף היה נשאר ריק.

אחרי שחשבתי שגמרנו להתפעל, ניגשתי למדפים מהצד השני של האח. היו שם המון תמונות של אחיה הגדול של מַרְגָרֶט, מִיצֶ'ל, כשהוא משחק בֵּייסְבּוֹל עם החברים שלו. ושישה גביעי בֵּייסְבּוֹל זהים. על כל אחד מהם היה כתוב ש"מ, אבל עם שנה אחרת. וזה הכול.

"מה ראשי התיבות האלה, ש"מ?" שאלתי.

מַרְגָרֶט גירדה את הראש כאילו היא עושה את עצמה נזכרת.

"אה, נזכרתי! שטן־מעצבן," אמרה מַרְגָרֶט. "הוא זוכה בגביע כל שנה. בלי להתאמץ בכלל."

ידעתי שמַרְגָרֶט ממציאה את זה כי מִיצֶ'ל הוא לא זה ולא זה. וזה ל־א, ממש לא, אומר שהוא החבר שלי.

הוצאתי טוש סגול מהכיס וכתבתי לי על היד ש"מ עם הרבה סימני שאלה כדי שאזכור לברר מה זה אומר. מַרְגָרֶט לא שמה לב כי היא הרימה את פסל הבלרינה המוזהב. "הייתי צריכה לזכות גם בפסל הכסף ובפסל הארד על הריקודים האחרים שלי," אמרה. "אבל השופטים לא רצו ששאר הבנות יתאכזבו."

מַרְגָרֶט יכולה להיות די שוויצרית. אבל היום היא היתה שוויצרית יותר מהרגיל. זה יכול להימשך לא מעט זמן. "מה עם החוברת?" הזכרתי לה.

מַרְגָרֶט העיפה אבק בלתי נראה מהפסלון והחזירה אותו בזהירות למקום. היא הזיזה לוח גדול על הצטיינות בתחרות אִיוּת שעמד על המדף התחתון ושלפה חוברת כחולה.

הושטתי אליה יד, אבל מַרְגָרֶט הרחיקה אותה ממני. "חיידקים," אמרה והביטה בידיים שלי בכעס. אחר־כך היא ישבה על הספה והתחילה לקרוא.

"'טוב שמַרְגָרֶט בכיתה שלנו כי היא מאוד מאורגנת.' 'אני אוהב שמַרְגָרֶט בכיתה כי היא מסודרת.' 'מַרְגָרֶט ילדה מאוד נקייה.'"

ישבתי לצִדה והסתכלתי, כי רציתי לראות אם היא ממציאה את כל המחמאות האלה. לא, ראיתי אותן במו עינַי — הדף היה מלא בדברים כאלה.

טוב שמַרְגָרֶט בכיתה כי השיער שלה כל־כך מבריק, שאני כמעט רואה בו את עצמי! כתבה אלכסיס.

אני אוהב לשבת ליד מַרְגָרֶט כי הדברים שלה לא מגיעים לצד שלי בשולחן, כתב ג'מאל.

ומתחת לזה קייל כתב, מַרְגָרֶט אוזרת. כל יום היא אומרת לי איפה טעיתי.

מַרְגָרֶט טפחה על הדף. "הייתי צריכה להגיד לו שיש לו שגיאת כתיב ב'עוזרת'."

"וואו," אמרתי. "זאת חוברת נהדרת."

התחלתי להילחץ. אולי אני חברה של כולם בכיתה, אבל אף אחד לא יכתוב עלי דברים כאלה, זה בטוח. "מה עוד הילדים כתבו?" שאלתי. "משהו על ציורים יפים או ציונים טובים בחשבון?"

"רק עוד מחמאות נחמדות," אמרה מַרְגָרֶט, ופתאום קפצה. "דף אחרי דף. עכשיו כדאי שנחזיר אותה למקום."

מַרְגָרֶט ניגשה למדפים וסגרה את החוברת. אבל במקום להחזיר אותה, היא הסתכלה עליה והתנשפה. היא הסמיקה. אם העיניים שלה לא היו מכוּוָצוֹת לחריצים, אני מתערבת שהייתי יכולה לראות איך הן רותחות. היא נראתה כמו דמות אנימציה שהולכת להתפוצץ.

"זה… זה… זה… זה… אוּף!!!" פלטה מַרְגָרֶט. אחר־כך היא יצאה מהסלון למסדרון בסערה ופתחה את הדלת של מִיצֶ'ל בבעיטה. הלכתי אחריה.

"אל תיגעי פה בשום דבר!" הזהירה אותי. "החדר שורץ חיידקים!"

מִיצֶ'ל שכב על המיטה שלו. הוא אמר לנו שלום מאחורי מדור הספורט. מַרְגָרֶט ניגשה אליו והושיטה לו את החוברת. כל הגוף שלה רעד.

בסוף ראיתי מה הרגיז אותה כל־כך. על שער החוברת מישהו הדביק סרט לבן על האות ב' וכתב עליו שתי אותיות אחרות.

מַרְגָרֶט! היה כתוב שם, מעל תמונת בית־הספר החייכנית של מַרְגָרֶט. חמורה מצטיינת!

מִיצֶ'ל עשה פרצוף תמים וטפח בידיים על החזה, כאילו הלב שלו נשבר מזה שהיא מסוגלת להאשים אותו בדבר כזה. אבל אני ראיתי אותו אומר לפה שלו לא לצחוק, וראיתי את הפה שלו נלחם בחזרה.

"למה את חושבת שזה אני?" שאל מִיצֶ'ל כשניצח בקרב עם הפה שלו.

מַרְגָרֶט הצביעה על מחבט הבֵּייסְבּוֹל שהציץ מתחת לכרית של מִיצֶ'ל. הידית היתה עטופה בסרט דביק שפעם היה לבן.

"אה, כן," אמר מִיצֶ'ל. "הייתי צריך להשתמש בַּלַק של אמא או במשהו אחר."

מַרְגָרֶט פרצה מהחדר בסערה בלי לומר מילה וחזרה לחדר שלה. החתול שלה, מַסְקָרָה, טס מהכרית והתחבא מתחת למיטה, כי חתולים יודעים כשמישהו במצב־רוח ר־ע, ממש רע.

מַסְקָרָה ואני חיכינו בזמן שמַרְגָרֶט ישבה בדיוק באמצע השטיח שלה ויישרה את כל הקצוות שלו, כי ככה היא מרגיעה את עצמה.

"הוא כזה תינוקי!" פלטה אחרי שעבר קצת זמן.

"השַעַר לא חשוב, מַרְגָרֶט," ניסיתי לומר. "בואי, תני לי את החוברת. אני אקלף את זה."

מַרְגָרֶט הצמידה את החוברת לחזה שלה.

כמעט ציינתי שאם מִיצֶ'ל נגע בה, עכשיו היא בטח שורצת חיידקים, אבל לא עשיתי את זה, כי חשבתי שמַרְגָרֶט גם ככה היסטורית מספיק ליום אחד. אבל זה לא שינה, כי בדיוק באותו רגע היא הבינה את זה בעצמה.

"אאאאאאארררררררררררר!" צרחה מַרְגָרֶט. היא זרקה את החוברת ורצה לחדר האמבטיה שלה, ונופפה בידיים שלה כאילו הן נשרפות. שמעתי אותה פותחת את המים ומתחילה לקרצף.

בדרך־כלל, מַרְגָרֶט לא משאירה אותי לבד בחדר שלה ואני לא משאירה אותה לבד בחדר שלי. כי אם מַרְגָרֶט נשארת לבד בחדר שלי, האצבעות שלה מדגדגות לה לסדר משהו. ואם אני נשארת לבד בחדר שלה, האצבעות שלי מדגדגות לי לְבַלגֵן משהו. ברגע שמַרְגָרֶט נכנסה לחדר האמבטיה שלה, התחלתי לחפש משהו לְבַלגֵן. אבל היום ראיתי משהו עוד יותר טוב שחיכה לאצבעות המדגדגות שלי!

הושטתי יד מתחת לשולחן שלה, לשם נפלה החוברת, והוצאתי אותה. בזהירות־בזהירות — כל־כך בזהירות עד ששום חתיכה מהנייר לא התפרקה! — קילפתי את הסרט הדביק.

בדיוק אז נעמדה מַרְגָרֶט בפתח חדר האמבטיה וניגבה את אצבעות יד שמאל בזו אחר זו. "יש לי רעיון טוב, קְלֶמֶנְטַיין," אמרה בקול שנשמע הרבה יותר רגוע מהקול שלה כשהיא רצה לחדר האמבטיה. "איך תקבלי חוברת נהדרת כמו שלי. תחלקי לכולם מחמאות כל השבוע. אז הם יחזירו לך מחמאות בחוברת ביום שישי."

הרמתי את החוברת שלה וחייכתי. "תראי, מַרְגָרֶט!"

"או מתנות!" אמרה מַרְגָרֶט והתחילה לנגב את יד ימין. "מתנות יותר טובות ממחמאות. ותשאירי עליהן את המחיר, כדי שכולם יראו איזו מתנה טובה זאת ו — "

"מַרְגָרֶט, תראי!" קטעתי אותה.

היא הרימה את העיניים מניגוב האצבעות. הפה שלה נפתח והיא הפילה את המגבת. היא שוב נראתה כמו דמות־מצוירת־מתפוצצת.

"מי הרשה לך לקרוא אותה?!" היא צרחה. אחר־כך היא הסתערה וחטפה ממני את החוברת, והתעלמה מכל החיידקים של מִיצֶ'ל.

מַסְקָרָה, שהוציא את האף שלו בזמן שמַרְגָרֶט היתה בחדר האמבטיה, חזר מיד מתחת למיטה. אם היה לידו מקום, גם אני הייתי מתחבאת שם.

במקום זה, נתקעתי בניסיון להרגיע את מַרְגָרֶט. "לא קראתי אותה! רק… תראי! היא בסדר, הסרט — "

"זה היה פרטי! זה צריך להיות ברור לכל אחד! כל אחד!" צרחה מַרְגָרֶט.

"רק קילפתי את הסרט, מַרְגָרֶט! לא קִלקלתי שום דבר. בואי נחזור לרעיון המתנות, טוב? את חושבת שילדים יכתבו דברים טובים בחוברת שלי אם אתן להם מתנות?"

זה נקרא להסיח את הדעת. ההורים שלי אומרים שאני גאונה בזה, אבל זה לא פעל על מַרְגָרֶט.

"אף אחד לא יכתוב שום דבר טוב בחוברת שלך, לא משנה כמה מתנות תיתני להם, ואת אפילו לא חברה שלי ואני משחקת איתך רק כי את גרה בבניין שלי ועכשיו את צריכה ללכת הביתה!" צרחה עלי מַרְגָרֶט.

"טוב, אה, אה… אוּף, למי אִכפת? כי גם את כבר לא חברה שלי!" צרחתי בחזרה.

ואז ברחתי מהדירה של מַרְגָרֶט ולחצתי כל־כך חזק על כפתור המעלית מ'־למרתף עד שבטח קלקלתי אותו לגמרי.

"קלמנטיין, חברה מצטיינת" מאת שרה פניפקר, איורים: מרלה פרייזי. מאנגלית: אוסנת הדר, עריכה: נעה סמלסון, הוצאת מטר, 2012.

כתיבת תגובה

2 תגובות:

  1. מאת דינה:

    תודה על הטעימה. אכן, מהנה מאוד!

  2. מאת מיקה:

    האם אתם יכולים לכתוב את הדמויות במסודר?

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.