2 ספרות

רוכב הדרקונים / קורנליה פונקה

הפרק הראשון מתוך ספרה של קורנליה פונקה, "רוכב הדרקונים"

נובמבר 20, 2012  

קורנליה פונקה, מבכירות הסופרות הגרמניות לילדים ונוער כיום, ידועה בעיקר בשל הטרילוגיה המצוינת "לב של דיו". בסדרת 'מרגנית' של הוצאת זמורה ביתן רואים אור בשנים האחרונות מיטב ספריה, שרובם מגוללים סיפורי פנטזיה עשירים ומלהיבים, וחלקם אף מציגים סיפור בתוך סיפור או מערך יחסים מרתק בין היצירה הספרותית הקונקרטית להתלהבות מחוויית הקריאה בכללותה. ב"רוכב הדרקונים", שתרגמה המתרגמת הקבועה של פונקה, ד"ר חנה לבנת, ואשר גם בו מופיעים איורים מאת המחברת, אנו נחשפים למסע הבלתי-שגרתי של לונג הדרקון הצעיר, בת-בריתו – השדונית פרוות גופרית ונער בן תמותה. השלושה מבקשים להגיע ל"פאתי השמיים", עמק נסתר שהוא למעשה התקווה האחרונה של הדרקונים, אשר עולמם נמצא באיום ממשי בשל תאוותם של בני האדם לכבוש להם עוד ועוד שטחים. המאבק המתמיד בין יצורי הפלא לבני האדם מקבל אצל פונקה תפנית חכמה, בעוד היא שותלת בסיפור ההרפתקאות המהנה ביקורת חברתית ופוליטית ברורה וחריפה. זוהי יצירה מוצלחת נוספת של סופרת היודעת את מלאכתה ומעניקה כמעט בכל ספריה חוויית קריאה בלתי נשכחת.

עטיפת הספר (יח"צ), איור: יניב שמעוני

"רוכב הדרקונים" (עברית: חנה לבנת)

פרק 1 – חדשות רעות

דבר לא נע ולא זע בעמק הדרקונים. ערפל ריחף אליו מן הים הקרוב ונשאר כלוא בין ההרים. ציוצים מהוססים של ציפורים בקעו מבעד למסך האדים הסמיך, והשמש הסתתרה מאחורי העננים.

חולדה נחפזה במורד ההר. היא מעדה, התגלגלה מעל שכבת הטחב שכיסתה את הסלעים, וקמה שוב על רגליה.

"לא אמרתי שזה מה שיקרה?" היא רטנה בכעס בינה לבין עצמה. "לא אמרתי להם שזה מה שיקרה?"

היא הגביהה את חוטמה המחודד וריחרחה באוויר, הקשיבה, ונחפזה לעבר קבוצה של עצי אשוח שנטו על צדם למרגלותיו של ההר הגבוה מכולם.

"לפני החורף," מילמלה החולדה, "כן, עוד לפני החורף הרחתי את זה, אבל לא, הם לא רצו להאמין לי. הם חושבים שהם בטוחים כאן. בטח! כן, ממש בטוחים!"

בין עצי האשוח שררה חשכה, חשכה אפלה כל כך שכמעט לא היה אפשר לראות את הסדק שנפער בצלע ההר. והסדק הזה בלע אל קרבו את הערפל כמו לוע עמוק.

"הם לא יודעים שום דבר," רטנה החולדה. "וזאת בדיוק הבעיה. הם לא יודעים שום דבר על העולם. שום דבר, כן, ממש שום דבר."

היא הביטה סביבה שוב במבט זהיר, ואחר כך נעלמה בתוך הסדק. בפנים נפערה מערה גדולה והחולדה חמקה פנימה, אבל לא הרחיקה לכת. מישהו אחז בזנבה והרים אותה גבוה באוויר.

"שלום, חולדה! מה את עושה כאן?"

חולדה ניסתה ללכוד בין שיניה את האצבעות מכוסות הפרווה שאחזו בה בחוזקה, אבל הצליחה לתפוס רק קווצת שערות של שדונים, וירקה אותה בכעס.

"פרוות־גופרית!" היא נהמה. "תעזבי אותי תכף ומיד, זוללת פטריות חלולת ראש שכמותך! אין לי זמן לבזבז על תעלולים של שדונים."

"אין לך זמן?" פרוות־גופרית הציבה את חולדה על כף הרגל הקדמית שלה. היא עדיין היתה נערת שדונים צעירה, קטנה כמו ילדה אנושית, עם פרווה מנומרת ועיני חתול בהירות. "מה זאת אומרת, חולדה? מה הדבר החשוב הזה שאת עסוקה בו כל כך? אולי את מחפשת דרקון שיגן עלייך מפני חתולים רעבים?"

"זה בכלל לא קשור לחתולים!" סיננה חולדה בכעס מבין שיניה. היא לא אהבה שדונים. אבל כל הדרקונים אהבו את השדונים והשדוניות עם הפנים המכוסות בפרווה. כשלא הצליחו להירדם, הם אהבו להאזין לשירי שדונים קצרים ומשעשעים. וכשהם היו עצובים, רק שדוניות ושדונים מחוצפים וחסרי תועלת מהסוג הזה היו יכולים לעודד את רוחם.

"אם את דווקא רוצה לדעת, אז יש לי חדשות רעות, כן, רעות מאוד," אינפפה חולדה. "אבל אני אמסור את החדשות האלה רק ללוּנְג, כן, ובטח לא לך."

"חדשות רעות? אוי ואבוי, פטריות טחב רקובות. איזה סוג של חדשות רעות אלה?" פרוות־גופרית גירדה את הבטן שלה.

"תורידי — אותי — כבר!" נהמה חולדה.

"טוב, בסדר." פרוות־גופרית נאנחה והניחה לחולדה לנתר על הקרקע הסלעית. "אבל הוא עוד ישן."

"אם ככה, אני אעיר אותו!" נהמה חולדה ונחפזה הלאה לתוך מעמקי המערה, שם בערה אש כחולה והרחיקה את החשכה ואת הרטיבות מבטן ההר. מאחורי הלהבות ישן הדרקון. הוא שכב שם, מכורבל, ואת ראשו הוא הניח על הרגליים הקדמיות. זנבו הארוך והמשונן הקיף את האש שהפיצה סביבה חום. הלהבות השתקפו בקשקשיו והטילו את צלו על קיר המערה. חולדה נחפזה לעבר הדרקון, טיפסה על אחת מרגליו הקדמיות ומשכה באוזנו.

"לונג!" היא קראה. "לונג, תתעורר. הם באים!"

הדרקון הרים את ראשו, עדיין ישנוני, ופקח את עיניו.

"אה, זאת את, חולדה!" הוא מילמל. קולו היה צרוד במקצת. "השמש כבר שקעה?"

"לא, אבל אתה חייב לקום בכל זאת! אתה חייב להעיר את כל האחרים!" חולדה זינקה מעל רגלו של לונג והתרוצצה לפניו בעצבנות הלוך ושוב. "הזהרתי אתכם. כן, כן, אבל אתם לא הייתם מוכנים להקשיב לי."

"על מה היא מדברת?" הדרקון תלה מבט שואל בפרוות־גופרית, שהתיישבה ליד המדורה וכירסמה שורש.

"אין לי מושג!" מיצמצה פרוות־גופרית בשפתיה. "היא חוזרת שוב ושוב על דברים מבולבלים לגמרי. אבל זה מובן, כי בתוך ראש קטן כל כך לא נראה לי שיכול להיות יותר מדי שכל."

"מה את אומרת?!" התנשפה חולדה בכעס. "מה, מה…"

"אל תשימי לב אליה, חולדה!" לונג קם, מתח את צווארו הארוך והתנער. "יש לה מצב רוח רע כי הפרווה שלה נרטבה לגמרי מהערפל."

"מה פתאום!" חולדה העיפה מבט ארסי לעברה של פרוות־גופרית. "לשדונים יש תמיד מצב רוח רע. אני מתרוצצת על הרגליים שלי מזריחת השמש, כדי להזהיר אתכם. ואיזו תודה אני מקבלת על זה?" פרוותה האפורה הסתמרה מרוב תסכול. "ואני עוד נאלצת להקשיב לשטויות הפרוותיות שלה!"

"אבל ממה את רוצה בכלל להזהיר אותנו?" פרוות־גופרית השליכה את שארית השורש המכורסמת על קיר המערה. "נאד נפוח שכמוך! אם לא תפסיקי סוף־סוף למתוח אותנו ככה, אני אקשור לך קשר בזנב!"

"פרוות־גופרית!" לונג חבט בכעס בכף רגלו הקדמית לכיוון האש. גצים כחולים התעופפו על פרוותה של נערת השדונים, וכבו שם כמו כוכבים שנפלו מהשמים.

"טוב, טוב, בסדר!" היא נהמה. "אבל החולדה הזאת באמת יכולה לשגע עם כל בלבולי המוח האלה."

"באמת? אז תקשיבי לי עכשיו טוב־טוב!" החולדה הזדקפה לכל מלוא גובהה, נעצה את רגליה הקדמיות במותניה וחשפה את שיניה.

"האנששששים באים!" היא פלטה נהמה חדה כל כך, שקולה הידהד בחלל המערה. "האנשים באים! יש לך בכלל מושג מה זה אומר, שדונית חופרת עלים, זוללת פטריות, שעירת ראש שכמותך? הם באאאאאים לכאאאאן!"

פתאום השתררה במקום דממת מוות.

פרוות־גופרית ולונג ישבו, המומים לגמרי. רק חולדה עדיין רעדה מרוב זעם. שערות השפם שלה רטטו והזנב שלה חבט שוב ושוב ברצפת המערה.

לונג היה הראשון שהגיב.

"האנשים?" הוא שאל, הרכין את צווארו והושיט לחולדה את רגלו הקדמית. בהבעה נעלבת טיפסה החולדה במעלה הרגל שלו. לונג הרים אותה עד לגובה עיניו. "את בטוחה?" הוא שאל.

"בטוחה לגמרי," ענתה החולדה.

לונג השפיל את ראשו. "כן, תיארתי לעצמי שזה מה שיקרה," הוא אמר בשקט. "הם כבר נמצאים בכל מקום. אני חושב שהם מתרבים כל הזמן."

פרוות־גופרית המשיכה לשבת שם כמשותקת. פתאום היא זינקה ממקומה וירקה לתוך האש. "אבל זה לא הגיוני!" היא קראה. "אין כאן שום דבר שהם אוהבים ורוצים לעצמם. באמת, שום דבר!"

"שטויות!" החולדה התכופפה למטה עד שכמעט נפלה מרגלו של לונג. "תפסיקי כבר לבלבל את המוח. הרי ראית בעצמך את בני האדם האלה. אין משהו בעולם שהם לא אוהבים. אין משהו שהם לא רוצים לקחת לעצמם. כבר הספקת לשכוח את זה?"

"טוב, טוב, בסדר!" נהמה פרוות־גופרית. "את צודקת. הם חמדנים. הם רוצים לקחת הכול לעצמם."

"כן, הם באמת רוצים לקחת הכול לעצמם!" החולדה הינהנה. "ועכשיו אני אומרת לכם שהם באים לכאן."

אש הדרקון היתמרה אל־על, ואחר כך קרסו הלהבות לתוך עצמן עד שהחשכה בלעה אותן אל קרבה כמו חיה שחורה. רק דבר אחד היה יכול לגרום לאש של לונג לכבות במהירות כזאת: העצב. אבל הדרקון נשף בעדינות על הקרקע הסלעית, והלהבות שבו והיבהבו.

"אלה באמת חדשות רעות, חולדה," אמר לונג. הוא הניח לחולדה לזנק אל הכתף שלו והלך לאטו לכיוון היציאה מהמערה. "בואי, פרוות־גופרית," הוא אמר. "אנחנו חייבים להעיר את הדרקונים האחרים."

"נו, כן, הם בטח ישמחו מאוד!" רטנה פרוות־גופרית, החליקה ברגלה הקדמית את פרוותה ויצאה בעקבותיו של לונג אל תוך הערפל.

"רוכב הדרקונים" – כתבה ואיירה: קורנליה פונקה, תרגום: חנה לבנת. עריכה: מיכל פז קלפ, עורכת "מרגנית": יעל מולדצ'בסקי. הוצאת זמורה ביתן, 2012.

כתיבת תגובה

2 תגובות:

  1. […] האחרונים שראו אור בעברית – "איגריין האמיצה" ו"רוכב הדרקונים" – לא עמדו בציפיות שיצרו סדרת "לב של דיו" […]

  2. […] האחרונים שראו אור בעברית – "איגריין האמיצה" ו"רוכב הדרקונים" – לא עמדו בציפיות שיצרו סדרת "לב של דיו" […]

כתיבת תגובה