3 במה ומסך

רק הכבש הזה לא יוצא לי מהראש / תמר הוכשטטר

ביקורת על הסרט הדוקומנטרי, "הכי הרבה אני אוהב אותי"

מרץ 22, 2015  

באחד הקטעים היפים בסרט "הכי הרבה אני אוהב אותי" מספר יהודה אטלס על עברו כילד נושך. יום אחד, הוא מספר, שיחק עם ילד במשך ארבע שעות ולא נשך אותו. בסיום המשחק ולקראת הפרידה חשב אטלס על כך שבמשך כל המשחק הוא לא נשך ולו פעם אחת, "ואז מרוב מחשבות על נשיכות נשכתי את הילד ביד". בתגובה לנשיכה, אבא שלו תפס אותו ומול כולם החטיף לו מכות רצח. "יופי, תגידו, אז מכות זה טוב. אבל הפסקתי אז עוד משהו. הפסקתי לאהוב את אבא שלי".

כל היוצרים המתראיינים בסרט הדוקומנטרי שביים תום שנאן מעידים שהיה שבר כלשהו בילדות האישית שלהם שהביא אותם ליצור לילדים. "גם אלה שלא היו יתומים היו יתומים", מתאר יהונתן גפן את חבורת "הכבש השישה-עשר". האלבום, שיצא בשנת 1978, מככב בסרט כמו שהוא ממשיך לככב בתרבות הילדים המוסיקלית גם היום. כידוע, כל אלבום ילדים שיוצא בארץ וממקם את עצמו בצד האמנותי של הסקלה, משווה מיד וללא היסוס ל"הכבש השישה-עשר". משווה ולרוב נופל בהשוואה. ובאמת קשה שלא להתמוגג מקטעי הווידאו שמציגים את יהודית רביץ, גידי גוב, דיוויד ברוזה, יהונתן גפן ויוני רכטר הצעירים בשחור-לבן. כל כך פשוטים ומוכשרים, בלי תלבושות ילדותיות ובלי ריקודי MTV.

הסרט מתחקה אחר המהפך שנוצר בשירה הישראלית לילדים עם הופעתו של האלבום "הכבש השישה-עשר", וכמובן של הספר "הילד הזה הוא אני" (כמה מהביצועים המוסיקליים של שיריו של אטלס מופיעים בסרט ומזכירים שגם הוא היה אלבום מצוין, גם אם פרוגרסיבי וקשה יותר להאזנה). לעומת שירי הקולקטיב של שנות החמישים, שנות השבעים הכתירו את הילד האינדיבידואל כגיבור, העניקו ביטוי לרגשותיו במסורת מרים ילן שטקליס (אטלס מציין את "דני גיבור" כאב הרוחני של "הילד הזה הוא אני") וזכו ללחנים מתוחכמים שלא ניתן למחוא להם כפיים בקצב אחיד.

אך שאלה מעניינת יותר, בעיניי, עליה הסרט לא נותן תשובה של ממש, היא שאלת השפע. שנות השבעים והשמונים התברכו באינספור תקליטים איכותיים של מיטב מאמני ישראל. מתי כספי, חווה אלברשטיין, אריק איינשטיין, דורי בן זאב והחלונות הגבוהים הם רק חלק מהאמנים שיצרו לילדים. אליהם ניתן להוסיף את כל הכוכבים של אותה תקופה שיצרו עבור פסטיבל שירי הילדים.

מה גרם לפריחה הזאת באותה תקופה? תשובה אפשרית אחת שהסרט מעלה היא הרצון של היוצרים למרוד בשירי הילדים עליהם הם גדלו – שירים שהאדירו את ההתיישבות הציונית, עבודת הכפיים והקרבת החיים למען המדינה הצעירה. אותם יוצרים רצו ליצור ילדות חלופית בשיריהם, כזו שעוסקת בגן הילדים, באהבה נכזבת בגיל הרך או בחיית מחמד אהובה.

תשובה נוספת נרמזת כשצופים ביוצרים הצעירים בתמונות ובקטעי הארכיון. רובם לא הורים עדיין והם מושפעים מהתנועה ההיפית שהגיעה באיחור לישראל ודיברה על ילדי הפרחים כאפשרות של גאולה. היצירה התמימה והטהורה, אם כן, כוונה לצעירים, בין אם הם הורים-ילדים שחיפשו את דרכם לאחר שבר מלחמת יום הכיפורים, ובין אם הם ילדים של ממש.

ייתכן והסיבה שבגללה אמנים מצליחים עכשוויים כמו שלומי שבן, הדג נחש, מארינה מקסימיליאן או הבלקן ביט בוקס אינם יוצרים לילדים טמונה בכך שהיחס אל הילד השתנה. ראשית, היוצרים הצעירים, שאינם הורים עדיין, אינם מזדהים איתו. הוא מייצג עבורם דור אחר, שונה מהם. הילדים של היום הם "גאונים", "אלופי טכנולוגיה" ובמובנים אלה זרים ואולי אף מעט מאיימים. לצד תדמיתם הקשוחה משהו כילידי העידן הטכנולוגי הוסרה מעליהם האחריות הכבדה להיות "התקווה שלנו". הילד אינו מייצג עוד את התקווה של דור שבע ממלחמות. כולנו יודעים שהמלחמות עוד ימשיכו איתנו כברת דרך ולכן כדאי להקל על הילדים כל עוד הם ילדים ולייצר להם תרבות אסקפיסטית המחייכת ללא הפסק. הבקשה של יהונתן גפן מבתו – "חבקי את כל פחדיי בשתי ידייך" – נדמית כיום מוגזמת וכבדה מכדי להטיל אותה על ילדה צעירה שבעוד כמה שנים תאלץ להתמודד עם יוקר המחייה.

מתוך הסרט באדיבות נורמה הפקות

מתוך הסרט באדיבות נורמה הפקות

יוצרי שנות השבעים היו המשך של מסורת היוצרים הקאנוניים אשר התגייסו על מנת ליצור לילדים תרבות מקומית איכותית. אם גולדברג, קיפניס ונעמי שמר יצרו לילד הצבר על מנת לספק לו קורפוס עברי חדש ההולם את אורחות חייו (המצויים והרצויים), כספי, איינשטיין ודומיהם ראו בילד קהל ראוי וביצירה לו חלק חשוב מפועלם. כיום קיימת תרבות של יוצרים הפונים לילדים בלבד והיא מקוטלגת, ברובה, כנמוכה והמונית. זאת בשל המטרות המסחריות שלה או לחילופין משום הנטייה הדידקטית המאפילה על ערכיה האמנותיים של היצירה.

באקלים שכזה ברור מדוע הסרט "הכי הרבה אני אוהב אותי", מעלה תחושת חמימות נוסטלגית בצופים. הוסיפו לכך את הצילום האיכותי, המוסיקה המשמחת והסביבות הבהירות ומרובות הספרים בהם מצולמים המרואיינים וקבלו סרט דוקומנטרי קטן ונעים, שגם אם אינו נושא בשורה גדולה, הוא תוספת ראויה לעיסוק המעמיק בתרבות הילדים שלנו.
לצד ההמלצה לצפות בסרט (ביום שלישי הקרוב ב-21:00 בערוץ הראשון) אוסיף המלצה לחפש את אותה מוסיקה איכותית הנוצרת לילדים גם היום, לא במקום נכסי הילדות של שנות השבעים, אלא בנוסף להם.

"הכי הרבה אני אוהב אותי"-  במאי: תום שנאן. מפיקים: אסף עמיר, תמי כהן, נורמה הפקות. יום שלישי 24.3.2015 ב-21:00 בערוץ הראשון

 

 תמר הוכשטטר – מאיירת וחוקרת תרבות לילדים.

כתיבת תגובה

3 תגובות:

  1. מאת לילה:

    במסגרת החיפוש אחר מוזיקה איכותית לילדים היום – אצלנו "לגדול איתך ביחד" של יעל תלם ו"יואל אמר" של רונית קנו וסימון סטאר משמחים מאוד. מומלץ

  2. מאת דפנה חיימוביץ':

    תודה על הרשימה ועל ההפנייה לסרט. הוא היה בעיקר שיר הלל (בצדק) ליהונתן גפן ויהודה אטלס שהגישה ביצירתם השירית הייתה מהפכנית לתקופה שבה נוצרה (שנות השבעים-שמונים) ובה הוסט הדגש מ'אנחנו' ל'אני'. כמובן שהיו עוד רבים וטובים שכתבו יצירות שיריות לילדים ברוח זו בתקופה המדוברת (ע. הלל, נורית זרחי, מירה מאיר, לאה גולדברג ועוד). הסרט היה נוגע, מרגש ומעניין. הזדהיתי עם האמירה שהילדות עפי"ר לא הייתה תקופה כל כך שמחה לגביהם והיצירה נולדה מתוך שבר בילדות.
    בעניין זה הרשו לי להזמין אתכם לסיפורי הקצר 'אחרי המסיבה' שהוא פרק מתוך סיפור ארוך למבוגרים, אשר התפרסם בבלוג של ירין כץ 'קורא בספרים', בעריכת תמי ליבנת-מלכה, ב-26.1.15.

  3. ואיך לא, "ענן על מקל" שהוא בעיניי הכבש הששה עשר של ימינו. אוסיף שבכתבה אחרת אולי "סוף עונת התפוזים" סיפר אחד מחברי הכבש, שבדיוק כשיצא התקליט, היתה שביתה ושנת הלימודים לא נפתחה כך ש"זה לא כל כך נעים לראות גן סגור" הושמע שוב ושוב ברדיו..אז מלבד כישרון שאין עליו עוררין יש גם ענין של טיימניג. ואם בטיימינג עסקינן, אז בט"ו בשבט האחרון (כשכולם עסקו ועדיין בבחירות..) יצא ספרי לאור 'עץ טרובל' המיועד לילדים בכל הגילאים והוא עוסק באהבה לטבע לשפה ולאנשים. איירה אותו תהילה גולדברג המופלאה באיורים עדינים ורגישים.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.