8 ספרות

שאלות בדרך אל האין / גל רמות

רשימת ביקורת על הספר "ינוקא באי הנשרים" מאת דב אלבוים

מאי 23, 2012  

גם ינוקא מנפץ את אשליית הכוח והשררה בכך שהוא מוותר על כיסא המלך וטוען שכל אחד מהנשרים הוא "מלך בן מלך שעף לא בשמיים" והוא "אחד ויחיד". משונה הקפיצה הזאת שעושה אלבוים בין המסתוריות המיסטית השורה על אמירתו של ינוקא (שני עמודים לפני סוף הספר) ובין מוסר ההשכל (בעמוד האחרון) השזור בספרי ילדים אין ספור ומחליש את הניסיון הנועז לספר לילדים סיפור בעל אופי אניגמטי.

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

כתיבת תגובה

8 תגובות:

  1. נירה הגיב:

    עם עובד מוציאה אולי ספרי ילדים "יפים", אבל למרבה הצער ממש לא טובים. עורכת מנוסה צריכה להתערב גם בטקסטים של סופרים "גדולים", וגם בספר הזה וגם במקרים אחרים של סופרי ההוצאה, הדבר לא קורה וחבל.

  2. גל, תודה רבה על הביקורת שלך – גם על המחמאות, וגם על ההצעות לשיפור. אני לוקחת אותן מאד מאד ברצינות ואני בטוחה שהן יעזרו לי להשתפר בעתיד. אני חושבת שההערה שלך לגבי אי הבהירות של ינוקא היא נכונה. הוא עבר המון המון תהליכים לאורך עשיית הספר, והמון גרסאות. מאחר ואיור הספר נמשך שנה וחצי, כנראה שריבוי הגרסאות עבד לרעתי. לגבי השימוש באורנמנטיקה – דווקא פה אני רוצה להבהיר: השימוש באורנמנטים האלה לא בא כדי למלא את הדף, או כי אני מרבה לאייר אגדות (מה שנכון), אלא בא כתוצאה מהצורך לייצר מעין "איקונוגרפיה של הנשרים". בגרסאות מוקדמות של הספר השתמשתי בסמלים מוכרים ממש, סמלים אלכימאים, סמלים מהנצרות וכו'. דב פסל אותם על הסף, וביקש שאני "אמציא" שפה חזותית מיסטית שתגבה את הזכרונות שלהם. הוא הרשה לי להשאיר את הנחש הבולע את זנבו, כי זה סמל קבלי. אני מאד שמחה על המגבלה שהועמדה בפני, כי היא גרמה לי להוציא מעצמי דברים שאני לא ידעתי שיש בי.

  3. נעה סמלסון הגיב:

    חבל שסופרים מתעקשים לחרוז את סיפורי הילדים שלהם ויהי מה. מעטים הסופרים והמתרגמים שהחריזה יושבת אצלם באופן טבעי, וכמוה המשקל והקצב. אצל אותם כותבים או מתרגמים שהם חרזנים מבטן ומלידה, ואביא כדוגמה את רימונה דינור הנפלאה, אין כמעט צורך בעריכה. אם מדובר בטקסט מקורי, העריכה היא לרוב מבנית בלבד. ואם מדובר בתרגום, בדרך כלל המתרגם מצביע בעצמו על המקומות שבהם הוא מרגיש תקוע ומבקש עזרה. אם זה הולך כל כך קשה, למה בכוח? נדמה לי שהסיפור הנדון היה יוצא נשכר אם היו הכותב והעורכת משכנעים זה את זה לוותר לחלוטין על החריזה.

  4. גל רמות הגיב:

    תודה על התגובות.
    ליאורה, הערתך על ה"איקונוגרפיה של הנשרים" מרתקת בעיניי, אשמח אם תוכלי לפרט היכן נמצאים הסמלים הללו באיורים וכיצד יצרת אותם יש מאין.
    נועה, אני מסכימה איתך שחריזה היא אומנות שלא כל אחד צריך לעסוק בה. מספיק לקרוא מעט אלתרמן כדי להבין מה כוחם של חרוזים כשהם עשויים לעילא:

    אז נטף נטף
    ישר על האף
    ירד
    מן הצד
    ועבר לצואר,
    ובדרך שלח
    אל אזנה קול-קורא:
    – כל גשם הוא לח,
    ואני היורה!

    (מתוך: "חרוזים לילדים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד)

  5. אוהד הגיב:

    ביקורת מאוד נכונה ומדויקת. למרות זאת, לטעמי, זהו ספר הילדים הטוב ביותר של אלבוים (יוצר שאני מאוד מעריך).
    לגבי האיורים הם מאוד עמוסים במובן הטוב של המילה.
    בתור אבא ומורה מאוד מעניין להקריא את הספר הזה לילדים כיוון שאפשר לגלות פרטים חדשים בקריאה שנייה ושלישית ו…
    תודה.

  6. הי גל.

    קודם כל – לא בדיוק יצרתי דברים יש מאין. אני מאיירת ריאליסטית, ועובדת מול המון המון המון מקורות מידע. במקרה הזה, נתנו לי השראה קעקועים יפניים, ועבודותיו של מאייר נפלא, בשם james jean.
    שנית: השפה האיקונוגרפית נוצרה לאורך תהליך מאד מאד ממושך (אני לא חושבת שאני יכולה להכניס סריקות מהסקיצות לתגובה), כך שלא כל ההיגיון הפנימי שהנחה אותי נשאר: אבל הנה כמה מקומות.
    הספר מדבר על אי בודד ובו מגדל שהנשרים מתכנסים בו כדי לבחור מלך. שאלתי את עצמי מהו האי הזה, ועניתי לעצמי שהוא חלק ממלכה עתיקה של נשרים, שהתמוטטה לתוך הים, וכל מה שנשאר לנשרים זה המגדל הזה. בעמוד הראשון של הספר יש איור שמייצג את העיר הזאת. עם מסתכלים טוב רואים, שהעיר הזאת עשויה כולה מחזיתות. אין "בתים" שאפשר להכנס לתוכם. זה משהו שנולד מחלום שחלמתי פעם כשהייתי קטנה וחשבתי שהוא מתאים כדי ליצור עיר שהיא כולה ייצוגית. הרי הנשרים הם חופשיים והם לא גרים בבית. מקום נוסף שבו נשאר משהו מזה הוא החלק הפנימי של העיגול עם הנחש. יש בו מעין "שעון" של נשרים ערים וישנים. לקחתי את זה מהשעון העתיק בפראג, והוא מייצג את הלילה והיום ואת עונות השנה. יש את הדג המעופף שעובר דרך חלונות הבתים. בגרסה קודמת הדג הזה היה דומיננטי יותר, אבל אחרי עריכה מיתנתי אותו. הדג הוא סמל נוצרי דתי, כידוע, אבל פה השתמשתי בו כדי לייצג שקט, וערבוב כאוטי בין השמיים לים (שבא לידי ביטוי ממשי וצבעוני כשהדג נושא את הכתר המושלך למעמקים). חוץ מזה, מצא חן בעיני שהקעקועים היפניים, מאחר שהם נעשים כיצירה אחת לאורך שנים – הם תמיד לא לגמרי גמורים – יש חלקים שחורים לבנים וחלקים צבועים, וזה מתערבב יפה. חשבתי שזה מאד מתאים להפרדה בין הזכרונות של הנשרים לבין המציאות שלהם, שהיתה מאד אתגרית לציור – כי בעצם יש לנו פה קבוצת נשרים שיושבת באותו זמן, באותו מקום, ובעצם זהו ספר שמתעד שיחה. טוב די, הגזמתי לגמרי עם התגובה. יותם יהרוג אותי.

  7. נגה הגיב:

    ביקורת מדויקת מאוד. כל הכבוד

  8. קראתי את המאמר לפני שבועיים- וחשבתי להגיב או לא- כי לא הייתי בטוחה אם הביקורת על האיורים של ליאורה הם מחמאה או קצת ירידה .
    אז לא אגיב.
    אבל אהתגובה האחרונה של ליאורה- בה היא מסביחרה את מקורות עבודתה, המחשבות שמאחור והקישור לעולמה הפנימי- שווים יותר מכל המאמרים גם יחד- אני בעד שליאורה תעשה כאן טור שבועי רק ממחשבות ותהליכים- מי איתי ?
    אגב- עיר של חזיתות תוכלי למצוא ביוניברסל
    אבל את דרך המחשבה שלך- לא יוכלו לחקות בשום מקום…

כתיבת תגובה