1 במה ומסך

שבירת הקיר הרביעי בתוכניות הילדים, בין באגס באני לדורה / יוני שלמון

מהי אינטראקטיביות בתכניות טלוויזיה לילדים? האם היא מזויפת, בעלת ערך ממשי?

פברואר 23, 2015  

בשנים האחרונות הטלוויזיה המסורתית נאבקת באמצעים האינטראקטיביים – הניידים והחברתיים. הדבר לא פוסח גם על הילדים; אם בעבר הילד היה צופה בעלילה החיצונית לו ונדרש להשתלב בה בדמיונו, כיום פעמים רבות חוויית הצפייה מזמינה אותו במודע לקחת חלק בתוכן.

הדוגמאות הן רבות: מ"חידון הופ" ועד "דורה", מ"הטלטביז" ועד "נווה עצלנות". המשותף לכל התכניות הללו שהן יוצרות חוויה כמו-אינטראקטיבית. דורה לא באמת שומעת את הילדים עונים לשאלותיה, החידונאים לא באמת נעזרים בילדים, ובנווה עצלנות אין איש יודע אם יש לו שותף לריקוד. ועדיין הם פונים שוב ושוב לצופה הבלתי נראה לקחת חלק במה שקורה על המסך. הנה דוגמה קטנה שבה דורה קוראת לעזרת הצופים:

צריך לומר את האמת: גם בעבר הייתה מגמה כזו. כבר מהפניה הישירה לילדים ב"פרפר נחמד" דרך משחקי טלוויזיה כמו "רואים 6\6" ו"הוגו", בו ילדים שיחקו מהבית בעזרת מקשי הטלפון, נעשו ניסיונות ליצור זיקה בין הקופסה השחורה והעולם שמחוץ לה. ההבדל המרכזי, אולי, היה בכך שזיקה זו נתמכה על ידי התוכן עצמו כיוון שמשחקי הטלוויזיה אכן התנהלו ברמת האינטראקטיביות המקובלת אז. אינטראקטיביות מהסוג שמאפשר לקבל תיק ותקליט אם תענה נכון על השאלה ב"זהו זה!", למשל.

מלבד זאת ישנו ממד משותף עמוק יותר לחוויה האינטראקטיבית לסוגיה והיא שבירת הקיר הרביעי. "שבירת הקיר הרביעי" הוא מונח מקובל בקולנוע ובתאטרון ומשמעותו היא שבירת המחיצה שבין הסרט לצופה. כאשר דמות שוברת אותו, כשהיא מישירה מבט אל הצופה, בין אם זה בתאטרון ובין אם בקולנוע, החוויה האמנותית הופכת ברגע אחד למודעת לעצמה. הדמות יודעת שצופים בה ולכן יוצרת קשר עין. האפקט הדרמטי-קומי הנלווה לפעולה ייחודית זו שובר את ההסכם הקבוע בין הצופה למצלמה: המצלמה מפסיקה להיות מתווכת והופכת לעיניים ממש. המסך נופל ואנו חשופים לדמות; המראה שאינה חד-צדדית יותר, הופכת לחלון שקוף.

אשתמש בשתי דוגמאות מוכרות. האחת היא מהסרט "פסיכו", והשנייה מסרטי באגס באני. בסרט "פסיכו" אנחנו מתוודעים למוחו המעוות של רוצח שבתוכו מתקיים האלטר-אגו האימהי שלו. בסצינת הסיום אנו מתקרבים אל הרוצח ושומעים את קולה של אמו המהדהד במוחו. תוך כדי הסצינה הרוצח מרים את מבטו ומישיר מבט למצלמה.

המבט המפחיד הזה משתלב בתוכן שכן הדמות מדברת על זה שצופים בה באותו רגע, והכוונה היא לשוטרים וגם אלינו הצופים. באותו רגע אנחנו, הצופים, מפסיקים להיות מוגנים על ידי המסך והנה אנו ניצבים פנים אל פנים מול רוצח פסיכופת. אנו משתקפים בו והוא משתקף בנו.

לעומתו, באגס באני (שבאותה נשימה ניתן לציין אתו את וודי אלן בשל הדמיון בסוג הפניה שלהם לצופה) נוהג מדי פעם לחלוק אתנו הצופים רגעים קומיים. הוא יודע שהוא דמות ולכן מנהל אתנו דיאלוג כפול: הן כדמות הן כשחקן המודע לעצמו. המילים "Aint I a Stinka" ("נכון שאני מנוול?" בתרגום חופשי), אותן פולט לעברנו באגס באני מדי פעם תוך שהוא מפנה לעברנו מבט שרמנטי, הופכות אותנו לשותפי סוד ואולי אף שותפים לפשע. באותה מידה פונים גם קרבנותיו לחלוק אתנו את כישלונותיהם כשהם נופלים לפח.

אלו הם שימושים חכמים, אך ככל שרוח ה"מטא" גוברת ומתרבות היצירות המודעות לתבניות בהן הן פועלות, כך הדבר נעשה לשגרתי. בעולמם של הילדים, עם זאת, המטרה היא לא פעם ליצור שותפות מזויפת, שלא לומר, זהות מזויפת. החיקוי של העולם האינטראקטיבי אינו מצליח באמת לייצר אינטראקטיביות. מרבית הקריאות לשיתוף פעולה נותרות ללא תגובה מצד הצופה הצעיר, שמבין שאין לו השפעה אמתית על הנעשה בטלוויזיה.

ישנו גם מחיר לאותו חיבור מזויף בין הווירטואלי לאמתי. התוכן הישיר שפונה אלינו במודע ובאופן מילולי, מתחמק מלפנות אלינו באמצעים אמנותיים ורגשיים מורכבים יותר של הזדהות. כאשר אנחנו צופים בסרט או בסדרה בתפקיד עצמנו אנחנו מנועים מלהשתתף בה בתפקיד הגיבור. הוא מנהל אתנו דיאלוג ישיר ובכך אנחנו נשארים אותם בני אדם, מוגבלים ופאסיבים כפי שאנחנו. האינטראקטיביות מונעת מאתנו את האפשרות ללבוש את דמותו של הגיבור ולצאת בעורו להרפתקאות.

התחושה שלי היא שאותה אינטראקטיביות נועדה קודם כל עבור ההורים. אותם הורים שחוששים שצפייה בטלוויזיה היא פעולה פאסיבית (עם כל האימה שהמילה הזו מותירה בהורה האובר-מודע לעצמו ולחטאיו) ומקבלים מעין מענה בדמות הטלוויזיה המפעילה, הטלוויזיה הנוכחת.

מהי צפייה פעילה לטעמי? ובכן, אינטראקטיביות היא מרכיב שקיים ברמות רבות. כל פעילות מוחית, תרבותית יכולה להיות מובחנת כ"פעילות". ברמה הבסיסית, ככל שאנו נדרשים לייצר ולהשלים את הסיפור במוחנו ולהתפעל (תרתי משמע) רגשית מהמתרחש כך הצפייה נעשית פעילה. אבל בשורה התחתונה אני מודה שמבחינתי התפעלות אמתית מלווה במה שקרוי היום FANART, אמנות חובבים. לדוגמה, כשילד צופה ב"אליס בארץ הפלאות" ומספר לעצמו סיפורים חדשים על אודותיה ומשחזר את קורותיה בסיפור או בציור. זוהי הפעלה שחשיבותה גדולה בהרבה מאשר ציות עיוור להוראותיה של דורה.

נכון שאני מנוול?

 

יוני שלמון – ראש מחלקת אנימציה במנשר, אנימטור, בלוגר ואב לשלושה.

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. מאת ג'ינג'ר:

    מאד מעניין!
    תודה רבה :)

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.