כללי

שבע בום! עומר הופמן

על פריסה ויחסים בין סיפור ואיור בשבעה שלבים

מאי 15, 2019  

על פריסה ויחסים בין סיפור ואיור

או:

המסע המופלא (והמתיש נורא) בחיפוש אחר הפריסה המתאימה

כריכת הספר (יח"צ)

הספר "הסיפור על יואב ששלח את המשפחה שלו בדואר" (הוצאת "טל מאי") מתרחש באחר צהריים של ילד אחד, שמאוד רוצה לקרוא, לצייר, לשחק. והוא רוצה לעשות דברים בשקט ולבד, אבל המשפחה שלו מפריעה לו פעם אחר פעם. הם מתלוננים על הבלאגן, מכריחים אותו לאכול או סתם עושים רעש. לא נשארה לו ברירה ולכן הוא שולח אותם בדואר שיציקו למישהו אחר או שפשוט יניחו לו לנפשו. כי לא מפסיקים ספר בגלל ביצת עין.

זה הספר הראשון שכתבתי ולכן אולי, תהליך האיור היה מורכב יותר. בדרך כלל בכובע שלי כמאייר, היחסים בין איור לטקסט נוצרים בכמה רבדים. אני מנסה ללכת עם רוח הטקסט, ובו זמנית לחתור תחתיו או להוסיף לו סאבטקסטים משלי. אני מאמין שכך נוצרים יחסים מעניינים ודינמיים בין טקסט לדימוי שמעשירים את חווית הקריאה ואת תהליך העבודה. אבל הפעם לא היה לי סופר שאני צריך לחתור תחתיו, לא היה מקום לייצר סאבטקסט מבלי שאיש לא ישים לב. ההזדהות שלי עם הטקסט הייתה מוחלטת למדי. לקח זמן רב לייצר נרטיב איורי לטקסט והפריסה השתנתה פעמים רבות עד שהתגבשה סופית.

ואל אלוהים כמה פריסות היו לספר הזה.

1. הפריסה הראשונה הייתה אינטואיטיבית מאוד. למעשה הטקסט עדיין לא היה קיים למרות שהסיפור היה ברור פחות או יותר. היו מספר משפטי מפתח, האיורים השלימו את החסר ודחפו את הסיפור קדימה. רוח האיורים סיפרה את הסיפור מנקודת המבט של הילד והנכיחה את הכעס שיש לדמות הראשית. התוצאה הייתה יותר קריאת כיוון מאשר פריסה ברת ביצוע והיא הייתה מאוד גרוטסקית וממש מוזרה.

2. אז עד עכשיו בכלל לא היה טקסט, אלא רק רעיון. שזו דרך עבודה משונה למדי לעבוד על ספר ילדים אם תשאלו אותי. היה מבנה, דמויות מוגדרות ואפילו כמעט סוף אבל לא היה שום סיפור כתוב. בלית ברירה, הייתי חייב להתפנות ולכתוב את הסיפור במלואו.

בעזרתו של העורך, יותם, היה בסוף טקסט, וכשיש טקסט אפשר גם לחלק אותו לעמודים. הפריסה השנייה הייתה רגועה מאוד והדינמיקה הרגישה נכון. אבל הפעם הבלאגן של הסיפור לא עבר. הכפולות היו רגועות מדי ולא העבירו את הדרמה שנוצרה במעבר בין שקט ורעש, בין סדר לאי סדר. כתוצאה מכך, המוטיבציה של הדמות הראשית לא הייתה ברורה. מצד שני, הרבה מהחלוקה של הטקסט התחילה בגרסה הזו. ואולי חשוב מכך, ציירתי לראשונה את אוסקר, שהיה לכלב מטופש מאוד.

3. אוף. עוד פריסה.

הפריסה החדשה ניסתה למצוא את האיזון בין הגזמה לדינמיקה ולתת לדברים החשובים באמת בסיפור את הבמה. הבנתי כמה דברים: שיואב הגיבור חייב להיות המרכז, הן של הקומפוזיציות והן של הדרמה; שאני צריך לייצר דרמה בין רעש לשקט, כי זה מה שחסר ליואב; ושחסרה לספר הרבה קלילות.

הפריסה הזו הייתה עמוסה ברעיונות ויזואליים. ההורים היו ענקיים, טקסטים ידניים השתלטו על עמודים, כל מיני סוגים של חלוקות לאורך ולרוחב, הייתה אפילו סבתא שבאה לבקר בסוף. כמו בהרבה סקיצות של אמצע הדרך, היו הרבה רעיונות על השולחן והיה צורך לברור ביניהם, להישאר עם המתאימות, לחדד ולגבש הכול.

4. יחד עם מיכל מגן, המעצבת המעולה, התחלנו להיסגר על פריסה חדשה. הידקנו את הזרימה של הספר ועשינו כיוונון כללי לכל האיורים כדי להוציא מהם יותר ולחדד את הקריאות שלהם. גם ההורים התכווצו לממדים אנושיים, ורק הטקסטים נשארו עצומים.

5. אחרי שהפריסה הסופית אושרה וגיליתי שהזדקנתי בכמה שנים (כשהתחלתי את התהליך הייתי אבא לאחד ועכשיו יש לי שניים), נותר רק לאייר את הספר. השתמשתי בסקיצות של הפריסה כבסיס לאיורים. איירתי בנפרד בעיפרון כל אלמנט מספר פעמים עד שהקו השתחרר והרגיש חופשי ומיידי. מאחר והקומפוזיציות היו מוכנות, לא הייתי צריך לדאוג לייצר אותן מחדש כי בפוטושופ אסדר את האלמנטים במקום.

6. השלב הבא הוא קימפוז מחדש של החלקים השונים באיור וצביעה דיגיטלית בפוטושופ של הקו הסרוק.

החלק האחרון בתהליך הוא להפעיל חלק המשטחים בעזרת טקסטורות ידניות נפרדות, בטכניקה שמזכירה יותר קולאז' מאשר רישום. זה אולי נראה שלב קטן וכמעט טריוויאלי ביצירה, אבל הוא הרגע שבו אני מופתע מהאיור בגלל אותם חיבורים שנוצרים וזה משאיר את העבודה טרייה ומסקרנת עבורי.

7. בום!

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה