כללי

שבע בום! רונה מור

המאיירת מספרת על תהליך העבודה על הספר "מפתח עם כנפיים" בשבעה שלבים

נובמבר 8, 2019  

כשקראתי לראשונה את השירים שכתבה שולמית זילברברג, נשאבתי מיד אל העבר שלי כילדה, ובו זמנית חוויתי את ההווה של הילדים שלי ושל הדורות הבאים בעוצמה. הספר עבר בהצלחה תהליך מימון המונים ויצא לאור בהוצאת "צמרת", בהובלתה של שולמית – מה שאפשר חופש מוחלט בתהליך העבודה על הספר. השירים נוגעים למגוון נושאים מחייהם של הילדים, כאשר חלק מהנושאים ששולמית בחרה לא קלים לעיכול ועם זאת הם משמעותיים מאוד לילדי הדור הזה, בישראל באופן ספציפי. האומץ לכתוב ולפרסם שירים על ירי טילים, על בן לשני אבות, על התמודדות עם ריב של הורים, על בת להורים גרושים, על אב מובטל, על הפחד ממכת בכורות, על ילד פליט ועוד, שבה את לבי ונראה כמו הרפתקה שאי אפשר לסרב לה.

כריכת הספר

השירים נטולי יומרות חינוכיות לחלוטין. כל הפילטרים שאנחנו רגילים להציב ביצירה לילדים התמוססו, והדבר היחיד שהוביל את היצירה מתחילתה ועד סופה הוא עולמם הרגשי והחווייתי של הילדים עצמם. הספר הוא אסופת שירים, וכל שיר בו מתקיים בנפרד מהאחרים. כיוון שכך היה צורך ליצור שפה ויזואלית אחידה לשירים שתקשור את כולם יחד. בחרתי בחמישה צבעים שילוו את האיורים לאורך כל הספר, ושמרתי על קו אחיד ככל האפשר בסגנון. בסוף העבודה החלטנו – שולמית ואני – לשתול גם מפתחות שיסתתרו בכל שיר בפינה אחרת ויסמלו לקורא שאמנם השירים שונים זה מזה, אבל כולם שייכים למוטיב הגילוי והחשיפה של רגשות פנימיים נעולים.

האתגר הגדול בעבודה על הספר היה לחשוף את הנושא האמתי המניע כל שיר – הסאבטקסט – ולהביא אותו לידי ביטוי באיור. אנסה לתאר את תהליך העבודה על הספר באמצעות שבעה שירים מתוכו שאתגרו אותי למצוא להם פתרון כמאיירת.

1

השיר הראשון שהניע אותי לעבודה באופן מיידי היה "זאת מורה או מפלצת". בשיר ילדה שרוצה לספר לכיתה שנולדה לה אחות, אך המורה שנאבקת להשקיט את הכיתה נראית בעיניה כמפלצת. לעומת זאת, מחוץ לכיתה היא רכה ומסבירת פנים. החיבור האישי שלי לשיר היה דו-כיווני, גם מניסיוני בתור זו שעומדת מול המון תלמידים רועשים וגם מצד הילדה שהייתי, שרק רצתה להישמע ולקבל מעט תשומת לב.

הנושא של השיר בעיניי הוא תחושת השקיפות שמרגישה הילדה והניסיון שלה להישמע למרות הכול. לכן בחרתי להציב את הילדה בשיר ללא צבע, בקו בלבד. היא בלועה בתוך צורת הגוף של המורה, מרימה יד באומץ מולה וייתכן שלא מבחינים בה כלל במבט ראשון. את המורה בחרתי להציג כאישה-מפלצת מעורבבת שעוברת מטאמורפוזה כל הזמן, בין הרצון להשליט סדר בכיתה לבין הרצון לתת לכל ילד וילדה את תשומת הלב שהם זקוקים לה.

 

2

השיר "תמיד כשאני באמצע" מתאר ילדה שנאלצת להפסיק את הפעילות שלה כדי לענות לדודה בטלפון. אפשר היה להציג אותו כשיר על ילדה שהמבוגרים לא מבינים אותה ומציקים לה, או שהיא לא מבינה אותם ואת ההיגיון שמפעיל אותם. השתעשעתי במחשבה לאייר את הילדה מדברת בטלפון, ראשה מסובב לטלוויזיה ושם על המסך מופיעה הדודה לאה. אך בסוף בחרתי לקחת אותו ל"נושא החם" של מסכים.

 

על הקושי להתנתק מהמסך דובר כבר רבות בהקשר של ילדים והוא זכור לי אישית כקושי משמעותי מאוד כילדה. התחושה הזאת שהסרט או הסדרה לא מחכים לי וממשיכים הלאה בלעדיי בטלויזיה, לא אפשרה להתרכז בשום דבר אחר והציקה לי מאוד. לכן בחרתי לאייר את הדמויות השולחות ידיים מהמסך ומטרידות את הילדה בזמן שהיא מנסה להתרכז בשאלות הדודה בטלפון.

3

השיר "מלך האבירים" מתאר בת לאבא מובטל שמשתוקקת לראות שוב באבא שלה מלך או אביר עשוי ללא חת. לא ידעתי איך מתחילים בכלל לגשת לנושא כבד ומורכב כל כך. רק כשגיליתי את נקודת האור בקשר של האב והבת עלה בדמיוני הדימוי שרציתי להציג. הסיפורים והשירים שאבא מקריא לה הם שביל הגישה של הלבבות שלהם זה לזו. בשיר הזה הילדה היא האביר המנסה למצוא דרך להגיע לראש המגדל בו כלוא האב. המדרגות שיאפשרו לה להגיע אליו הם השירים והסיפורים שכשהוא מקריא לה אותם הוא חוזר שוב לרגע להיות מלך האבירים שלה.

 

 

4

השיר "בית מתחת לכרית" מספר על ילדה להורים גרושים שיש לה שש פיות מתחת לכרית. כל יום היא מוציאה פייה ושרה לה שיר ובשבת היא מוציאה את כולן ושרה להן. בהתחלה חשבתי לאייר את הילדה יושבת על הכרית מתחת לשמיכה עם כל הפיות במעגל ושרה להן. אך כשחזרתי וקראתי את השיר הבנתי שהילדה מציגה עצמה כחסונה, היא שרה לפיות שלא יפחדו מכך שאבא ואמא כבר לא גרים בבית אחד.

הניסיון שלה להיות חזקה ולהרגיע את הפיות ממחיש בעצם כמה היא חלשה ומפוחדת, וכמה היא זקוקה לחמלה. לכן בסוף בחרתי לאייר את המשך השיר לכאורה. את מה שקורה אחרי שהיא נרדמת, כשהפיות מטפלות בה, מכסות אותה בשמיכה ומנחמות אותה שהיא לא לבד ויש מי שדואג לה.

 

5

בשיר "קרוב קרוב" התקשיתי לשים את האצבע על הנושא למרות שהתחברתי אליו מיד. האם הנושא הוא פחד מהחושך? איך דברים אהובים יכולים להיראות מפחידים בזווית אחרת? הפחד שבלהיות לבד לעומת הביטחון בלהיות קרובים? לאחר שהקדשתי לכך מחשבה נוספת וכמה סקיצות, הבנתי שהשיר מלמד את הילדים שפחדים הם בתוכנו ולא במציאות שבחוץ. כך אפילו דבר דו-מימדי ונטול קיום כמו צל שמוטל על הרצפה הופך לאיום, למרות שמדובר בצל של אדם קרוב ואהוב מאוד.

לאחר כמה ניסיונות של קומפוזיציה, הבנתי שאפיון של האבא לא נחוץ פה וכל מה שחשוב לדעת עליו זה שהוא יודע להיות קרוב ולהעניק תחושת ביטחון. לכן בחרתי להעמיד אותו עם הגב ולהראות רק את הילד, מתרפק ומתנחם. בהדרגה גם נתתי לצל חיים משלו והפכתי אותו מכתם שחור לכתם מסתורי בעל עיניים ולבסוף למקבץ הפחדים הגדול שמאיים על הילד.

 

6

השיר "כלב מהלב" מתאר את הרצון הבלתי מתפשר של ילדה לקבל כלב. ההורים לא מסכימים והיא מחליטה לכתוב המון פתקים קטנים ולפזר אותם בכל הבית. בפתקים היא כותבת כמה היא רוצה כלב, כיצד תטפל בו וכמה חשוב הוא יהיה בשבילה. למחרת ההורים לוקחים אותה לאמץ כלב. הדימוי שעלה בדמיוני היה כלב ענק שפורץ מתוך המון הפתקים ומטרתו הייתה להמחיש כיצד המילים הופכות למציאות ממשית.

השאלה הנסתרת בשיר הזה היא מה מניע את הילדה לרצות כלב באופן כל כך מוחלט. בהתחלה איירתי את ההורים נושאים תינוק קטן במנשא כשהפתרון לשאלה הוא שאמא ואבא עסוקים כל כך בתינוק החדש, לכן הילדה מרגישה לבד ורוצה מאוד כלב משלה. אך שולמית הפנתה את תשומת לבי למשפט בתוך הטקסט שהילדה כותבת: "הכלב יהיה האח שלי", כך שברור כי לילדה אין אחים. לפיכך, הפתרון המתבקש היה שלילדה יש זוג הורים קרייריסטים (לאמא אוזנייה ולאבא טלפון ביד), שעובדים שעות ארוכות, מה שגורם לה להרגיש בודדה ולרצות מאוד חבר בדמות כלב. בשלב הצביעה הבנתי שאין מנוס מלכתוב ממש על כל פתק ופתק שמופיע על הכלב, וכך יצא שכתבתי עשרות פתקים קטנטנים עם משפטים חובבי כלבים. מזל שפעם באמת היה לי כלב…

 

7

השיר "אולי כן ואולי לא" מציג סיטואציה שאין ילד שלא מכיר. למי פונים ראשון כשרוצים לקבל משהו? לאמא או לאבא? ילדים משקיעים הרבה מחשבה ולבטים בתכנון האסטרטגי הזה לפני שהם פועלים ומנסים לחשב צעדים מראש כדי לכסות את כל המקרים האפשריים. למרות שאהבתי את הרעיון לשיר, הגעתי לפתרון שלו רק בסוף העבודה על הספר. איך מציגים את המצב הזה בו הילד מתלבט ומתכנן את מי מההורים לשאול?

 

בסוף עלה במוחי דימוי של ילד שמשחק שחמט. בהתחלה חשבתי להציג אותו משחק בחדר כשההורים ברקע אך המשחק מתקיים במציאות עצמה וכך הפכה הרצפה של הבית ללוח המשחק והילד וההורים לכלי המשחק הנעים על המשטח. הילד מביט בהם מבלי שהם רואים, כמו מנסה לדמיין את המהלך הבא ואת אופן הביצוע שלו. בשלב הצביעה נוספו גם כלי משחק אמתיים בגודל אנושי כמעט, כדי להעביר את הרעיון במלואו ולהגחיך את הסיטואציה.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה