1 ספרות

שוברים את הכלים / יותם שווימר

ביקורת על ספרה של שהם סמיט "אבא אכל דייסה"

דצמבר 8, 2010  

כאשר יצירה ספרותית מתכתבת באופן גלוי עם יצירה ספרותית קודמת לה – וודאי אם היא קנונית – יש בכך הצהרה של ממש. אך במקרים רבים, דיאלוגים ספרותיים הם שמעניקים את חותם הקנוניות ליצירה המקורית, בכך שהם מציבים אותה כחשובה ומרכזית מתוקף התגובה אליה. ספרה החדש של שהם סמיט, "אבא אכל דייסה" (הוצאת כנרת), יוצר דיאלוג ספרותי, אולם אינו מסתפק בכך, והיצירה עומדת בפני עצמה כדוגמא מובהקת לספרות מוצלחת לילדים.

גם מבלי להכיר את תוכן הסיפור, כותרתו מובילה אותנו מיד לארגז הכלים הספרותי, ואנו שולפים משם את שיר-המשחק הידוע "סבתא בישלה דייסה". שיר זה כה מושרש בתודעתנו עד כי נדמה שכל צירוף של בן משפחה כלשהו עם דייסה, יעורר אצל הקוראים את ההקשר הספרותי, ויכוון את הקריאה בסיפור כדיאלוג עם אותה יצירה מוכרת.

שיר-המשחק האהוב מתאר, כידוע, סבתא שבישלה דייסה לכולם, אך תמיד לאחד לא נשאר. מכיוון שמדובר במשחק, המחסור השלילי מומר במהתלה מפתיעה, כאשר המבוגר המקריא-שר, מדגדג את השומעים הקטנטנים וכך נחתם השיר בצחוק והנאה של הילדים והמקריאים הבוגרים.

וריאציה מעניינת ומעמיקה על שיר-המשחק כתבה נירה הראל בספרה המצוין "סבא בישל מרק" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007). גם בספרה של הראל, הקונוטציה הראשונית העולה מכותרת הספר היא התכתבות עם "סבתא בישלה דייסה", אף על פי שכעת מדובר בסבא והדייסה הופכת למרק. זוהי דוגמא נהדרת למקרה בו הסופרת השתמשה בידע התרבותי של הקוראים וביצעה היפוך של היצירה המוכרת מבחינה מגדרית, תכנית ונרטיבית. איוריה הנהדרים של עפרה עמית לספר מעצימים את החוויה הרגשית שבטקסט ומדגישים את המהפך הפנים-ספרותי. המכלול לא רק מאפשר קריאה חדשנית את היצירה המקורית, אלא גם מעמיד את "סבא בישל מרק" כיצירה חשובה ומרכזית משום הדיאלוג הגלוי.

ספרה של סמיט שונה במובנים רבים מספרה של הראל, ובכך – גם משיר-המשחק המוכר. לטעמי, ניתן לזהות שימוש במרכיבים חוץ-ספרותיים הקשורים ליצירה המקורית, המעצבים את הלך הרוח של הסיפור וסגנונו, מבלי לקיים דיאלוג ישיר עמה. כותרתו של הספר מטרימה את סופו, ובשונה מ"סבתא בישלה דייסה", ספרה של סמיט נחתם בבישול הדייסה על-ידי האב ובאכילתה על-ידו. זוהי לא נקודת המוצא, כפי שמתרחש גם בספרה של הראל, אלא דווקא קו הסיום של עלילה פרועה, נטולת רסן ומהנה עד מאד.

עטיפת הספר: יח"צ

סיפור המעשה בתינוקת שגדלה להיות ילדה, אך התגעגעה לימיה כפעוטה. יום אחד, החליטה הילדה לחזור ולהיות תינוקת, ואמה, מבלי שהדבר ייראה מוזר, ראתה בה תינוקת לכל דבר. לאחר שהתעייפה האם משובבותה של הילדה התינוקת, החליטה אף היא להיות תינוקת וכך נהייתה אמא תינוקת. כפי שקורה בין תינוקות המשחקים יחד, התגלע בין השתיים ריב על צעצוע ובאורח פלא, הגיעה לביתן אמה של האם – כלומר, סבתה של הילדה – בדיוק בזמן להרגיע את הרוחות.

אך לסבתא היה קשה מאד לטפל בשתי תינוקות כה פעלתניות, ואף היא הצטרפה לחגיגה, השילה את דמותה כסבתא והפכה ל"תינוקת שובבה במיוחד". כשחזר אבא הביתה, נאלץ להתמודד עם שלוש תינוקות צווחניות, ולאחר שדאג כל הלילה, קם בבוקר ובישל לתינוקות דייסה, בעוד עבורו הכין ארוחת-בוקר מפוארת. משראו את האוכל, רצו התינוקות את המטעמים ולא את הדייסה העלובה; או אז, חזרו להיות ילדה, אמא וסבתא, ואת אבא הותירו לאכול את הדייסה לבד.

כאמור, כותרת הספר יוצרת אצלנו ציפייה מיידית לשיר-המשחק "סבתא בישלה דייסה". אף על פי ששפתה של סמיט אינה שירית, היא משחקת עם העברית, מותחת את הסיטואציות הדרמטיות כמו פלסטלינה – עד להתפקע, בעוד הסגנון והאווירה של הסיפור היתוליים, משעשעים ומבדרים. כפי שבשיר-המשחק הסבתא היא כל-סבתא, כך גם הדמויות בספר זה הן כל-ילדה, כל-אמא, כל-סבתא וכל-אבא. היעדר שמות פרטיים לדמויות מאפשר לזהותן כייצוגיות. אך זיהוי זה יעקר את הסיפור מההנאה הגלומה בו, ואני סבור כי הבחירה שלא להעניק לדמויות שמות היא פן אחד של דיאלוג עם שיר-המשחק.

סמיט מודעת וודאי להקשרים הספרותיים שקהל היעד (מבוגרים מקריאים, ילדים מאזינים) יבצע והיא שומרת כל העת על אותו מתח סמוי בין יצירתה ליצירה המקורית. אך היפה מכל הוא האופן בו היא מאמצת את החוויה החברתית של שיר-המשחק ומנכיחה אותה על סיפור המעשה כולו.

כאשר שרים-משחקים את "סבתא בישלה דייסה", נוצרת קרבה בין המבוגר לילד ובאמצעות המגע וטון הדיבור, מתרחש תהליך התיילדות מסוים של המבוגר. הדגדוג המהנה בסוף המשחק השירי מאחד פיזית את השניים וכך נוצרת הרמוניה בין-דורית. סמיט מאמצת את חוויית ההתיילדות המוכרת משיר-המשחק והופכת אותו לנושא הראשי ולמניע הנרטיבי בספרה. המבוגרים ב"אבא אכל דייסה" נסחפים באופן מוחלט אחר חווית ההתיילדות, משילים מעצמם את תפקידם החברתי-משפחתי, ומתמסרים לילד הפנימי החבוי בהם. גם האבא, שנותר המבוגר האחראי לאורך כל הופעתו, מתיילד בסופו של דבר, כאשר הוא זה שאוכל את הדייסה, שהיא הסממן הילדי המובהק מכל. וכפי שמתרחש גם בשיר-המשחק, בסופו של דבר, החוסר מתמלא ומי שאוכל את הדייסה הוא כמובן הילד.

מעניין מאד לזהות את הדיאלוג המתוחכם שמבצעת סמיט עם "סבתא בישלה דייסה", אך ספרה אינו רק התכתבות ספרותית, כי אם יצירה מצוינת לילדים קטנים, הפורמת את הסדרים המקובלים, ועומדת בפני עצמה גם ללא הקשרים תרבותיים. כתמיד, סמיט בונה סיטואציות מבדרות, מצחיקות ופרועות בכישרון רב, בעוד שקול המספרת נותר מרוחק מעט, כמו משקיף מלמעלה על ההתרחשויות המשונות והמהנות.

כך למשל, נפתח הסיפור ברפליקה הבאה: "פעם אחת נולדה תינוקת, וכולם שמחו. תמיד כשנולדים תינוק או תינוקת כולם שמחים." זוהי דוגמא לטון השלט בסיפור: עובדתיות וחוסר התערבות בנעשה או נקיטת עמדה. משום כך, לא מפתיע לקרוא שהילדה העקשנית החליטה שנמאס לה להיות ילדה ו"בוקר אחד היא פשוט חזרה להיות תינוקת". מתחילתו של הסיפור, מעצבת סמיט את ההתרחשות כאלמנטארית, אפילו מתבקשת ובמיוחד: כזו שאין עליה עוררין. הקבלה המוחלטת מצד האמא ואחר-כך מצד הסבתא לתינוקוּת, מחזקת את תחושת האמינות וההזדהות ומונעת קונפליקט דרמטי שהיה מעיב ודאי על הדינמיות של סיפור-המעשה. חשוב לציין כי הנרטיב משופע בקונפליקטים – חוסר יכולתם של המבוגרים להתמודד עם הילדותיות חסרת המעצורים – אך אלו נפתרים במהרה על-ידי אימוץ של הילדות, ובכך מנטרלים את הקונפליקטים כבעייתיים.

ספרה של סמיט הוא משחק בפרוזה. הדמויות משחקות, בעוד הן מודעות לאימוץ המלא של המשחק ומתמסרות לו. אך בכל משחק של ילדים ישנה גם דמות של מבוגר שאינה יכולה – מטעמים ברורים – לקחת חלק בהרפתקה. אצל סמיט זהו האב, אולם גם בדמותו חל מהפך, רק שזהו מהפך כפוי. בשונה מ"סבתא בישלה דייסה", בו המבוגר הוא המכתיב את כללי המשחק והתקדמותו, ב"אבא אכל דייסה", הילדה מובילה את המשחק, קובעת את חוקיו, גוררת אחריה את המבוגרות, מתנערת ממוסכמות ותכתיבים ולבסוף – הילדות הן אלו שמנצחות משום שהן מחליטות מתי "לשבור את הכלים" ולחדול ממשחקן.

מכיוון שסמיט מעצבת מתחילת הסיפור את החופש הגלום בתינוקוּת כמוטיב המרכזי וכגורם העיקרי להתרחשויות, ומכיוון שישנה קבלה מוחלטת של המטמורפוזה המגולמת במשחק הילדותי, אותה החלטה להפסיק לשחק, אף על פי שהיא מתרחשת ברגע אחד וטורפת את כל הקלפים, איננה זרה למרחב הסיפורי שתואר עד כה. השינוי מתקבל, הן אצל הדמויות והן אצל הקוראים, בהבנה גמורה. סופו של הסיפור, בו האבא אוכל את הדייסה לבדו, כמוהו כאותו דגדוג משחרר של שיר-המשחק, ובאמצעותו נחתם הסיפור בהרמוניה הבין-דורית, בצחוק רם ובהנאה רבה. בכך נמנע מאיתנו ספר על פרץ ילדותיות המסתיים בחזרה לסדר הקיים, המקובל והראוי (כלומר, חזרה לעולם המבוגרים), אלא סיפור שלא תם וודאי שלא נשלם, הנתון במרחב ילדותי פרוץ, נטול מעצורים, שסופו הוא רק סיומה של ההרפתקה הנוכחית, המשאיר אותנו עם תחושה מדגדגת כי מישהו מהמשפחה עתיד להפוך את היוצרות שוב, והמשחק יתחיל מחדש.

המשחק כמוטיב מרכזי ב"אבא אכל דייסה" פועל באופן נוסף, המאפשר לזהות את הספר כיצירה חתרנית ופורצת-דרך. העלילה הקצבית והמשעשעת עוטפת אמירה מעמיקה בדבר ערעור הסמכות ההורית, לצד התחזקות הילדים ושליטתם בסיטואציות הביתיות (ותודה לתמר הוכשטטר על הניסוח המדויק). סמיט כותבת מזה תקופה טור במוסף "גלריה" של עיתון "הארץ", בו היא מתעדת את מערכות היחסים המורכבות בין הורים וילדים. מספרה עולה – כפי שקורה גם בטור – כי ההורים הם אינם יודעי-כל ואין להם פתרונות לכל מאווייהם של הילדים. העלילה שרקחה סמיט בספר נעדרת אמירה ביקורתית חד-משמעית כלפי הנושא, אך היא מציפה אותו על פני השטח.

יש משהו אמיץ בבחירה זו, שכן אנו רגילים לקרוא על הורים שיש להם את התשובה לכל דבר, דווקא מתוקף היותם מבוגרים. לא כך במקרה הנידון, שכן סיפור המעשה חושף את חולשתם של ההורים אל מול הילד, את הרצון הגלום בהורים להשתחרר מכל מחויבות הורית ולחזור למצב הילדי הראשוני, בו אחרים דואגים לצרכייך. סמיט מציגה את הרצון הזה כעומד בבסיס ההוויה ההורית ולא בכדי בחרה להנחיל אותו על שלושה דורות של נשים – מהן מצופה יותר לדאוג, להרגיע, לסדר, לתת את התשובות, להיות רכות אך גם קשות, ובעיקר: למלא את תפקידן והמחויבות ההורית שלהן.

מתוך המצב החדש שנוצר, בו הנשים (ובעיקרן: האימהות, שעליהן בעצם מדובר ולא על הילדה) אינן מקיימות את שמצופה מהן, האב הוא זה שנאלץ לקחת אחריות ולממש את הסמכות ההורית. משעשע מאד לגלות שהמעשה הראשון של האב הוא להזעיק רופא; אך גם החלטה זו מתבררת כשגויה שכן הרופא הוא רופאה, שאינה רואה בשינוי דבר-מה חריג, ככל הנראה מתוקף היותה אישה. לפיכך, ניצחון ההתיילדות, כפי שתואר קודם לכן, הוא גם ניצחונן של הנשים, הקובעות את ההתרחשות. אולם תהיה זו טעות לראות בכך אמירה פמיניסטית נוקשה, משום שסמיט מעצבת את דמות האב בחמלה ובאהבה רבה. חוסר האונים של ההורה אל מול הילד, המשתלט על המרחב כולו ומערער את סמכות המבוגרים, מתואר גם כן בחמלה, וההומור משמש כעטיפה מושכת, המסתירה אמירות חשובות ומעניינות על מקומו של ההורה כיום.

יש לציין כי כוחו של הספר איננו טמון רק בטקסט היפה, המתגלגל על הלשון, שכתבה סמיט, אלא גם באיורים האקספרסיביים והפרועים של עומר הופמן, שזהו ספרו הראשון לילדים. במכוון לא אתייחס לאיורים אלו, שכן הם ייבחנו לעומק ברשימתו של שחר קובר העתידה להתפרסם בקרוב ב"הפנקס". אך יש לציין כי שיתוף הפעולה בין סמיט והופמן מוכיח – כפי שהוכיח גם שיתוף הפעולה של הראשונה עם רותו מודן ב"מי שתה לי?" – כי לאיורים כוח בל יתואר בייצוג החוויה המגולמת בטקסט, וכאשר השניים נעשים בצורה מרשימה, תוך בחירה מדויקת של שפת הביטוי הנכונה ביותר, מתגבשת יצירה ספרותית משובחת לילדים.

"אבא אכל דייסה" מאת שהם סמיט, איורים: עומר הופמן, עריכה: יעל גובר. הוצאת כנרת, 2010.

לעמוד היוצר של שהם סמיט באתר דףדף יש ללחוץ כאן.

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. […] לי עם המוטיב הזה, שמופיע  ביתר שאת גם בספרה של סמיט "אבא בישל דייסה" וגם ב"קטנה גדולה" של אורי אורלב – הספר […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.