1 במה ומסך

שועלים וארנבים מסרבים להיות משל / יוני שלמון

על הסרט זוטרופוליס והקשר שלו לאיזון העדין בין ליברליות לשמרנות

אפריל 11, 2016  

ארנבת ושועל חיים בעולם שבו אין בני אדם ולמרות שהחיות בו אנושיות ושוחרות שלום הן עדיין סובלות מדיעות קדומות על פי מינן וגזען. כך בעיר "זוטרופוליס" ובסרט החדש של דיסני בשם זה. זוטרופוליס לא באמת קיימת, היא משל ואנחנו, החברה המערבית של המאה ה-21, הנמשל. יותר משהיא יוצרת עולם בדיוני אמין היא יוצרת עולם שבא לומר לנו משהו על עולמנו בצורה ישירה ועדכנית מאוד.

זוטרופוליס היא יצירה מאוד לא "דיסנית" באופיה בהבטים רבים, היא משל מתוחכם שמנסה לייצג את הדילמות המרכזיות של ימינו: מצד אחד שאיפה לשלום, שויון ואחווה שחוסים תחת קפיטליזם (שמחליף את הדת) ומצד שני פערים תרבותיים וכלכליים גדלים ומתיחות מעמיקה בסוגיות שונות של דת, לאום, גזע ומין. בזוטרופוליס החיות מדברות ולבושות, יש להן עבודה והן אנושיות לכל דבר פרט למבנה גופן והשימושים בו, מה שמהווה את אחד המקורות המרכזיים בסרט לבדיחות רבות, כשהבולטת שבהן היא קבוצת הפקידים העצלנים שהם.. ובכן… עצלנים. דיסני ידועים בעולמות האגדה שהם יוצרים. משלים, על אף נקודות הדמיון הרבות לעולם המעשיות, אינם אגדה. אגדה לוקחת אותנו רחוק אל מיתוס פנטסטי ואילו משל לוקח אותנו קרוב מאוד ומלמד אותנו לקח על עצמנו. משלים מקלים עלינו להעביר מסרים כיוון שבהם אנחנו מתרחקים ממציאות אנושית קונקרטית ומשליכים אותה על סמלים של חיות (לרוב) בעלי תכונה ייצוגית אחת בולטת.

החיות בזוטרופוליס מתנהגות כבמשל. הן חיות בעולם שכולו זועק דילמות אנושיות עכשויות בוערות: גזענות, פמיניזם, שוויון, טרור, אלימות משטרתית ועוד. והדמויות מודעות לכך שהן נולדו לתוך סטראוטיפ שנכפה עליהן ונאבקות בו. הארנבת נאבקת לא להיות "חמודה" או טיפשית", השועל נאבק לא להיות "ערמומי" ו"בלתי אמין". התקינות הפוליטית לא מצליחה לכסות על התפיסות אליהן נולדת כל דמות בגלל הרקע החייתי שלה, הביולוגי, הגזעי-מגדרי.

השתקת הכבשים

סיפור המסגרת של זוטרופוליס מזכיר מאוד את "שתיקת הכבשים". בשני הסרטים שוטרת צעירה (המגולמת בשתיקת הכבשים על ידי השחקנית ג'ודי פוסטר. שם הגיבורה בזוטרופוליס הוא ג'ודי הופס) מתמודדת במקביל עם פיענוח פרשה בה מעורבת התפרצות של אלימות קשה ובה בעת עם המסגרת המשטרתית הגברית במסגרתה היא פועלת. אולי זה נשמע רפרנס לא אופייני לסרט ילדים ובאמת על פניו לא נראה שזהו סרט ילדים. לא כי המסר יעבור לצופים צעירים מעל הראש, אלא בגלל התחושה שהנושאים הרבים שהסרט מעלה הם נושאים לא פתורים בעולם המבוגרים. כל החששות המוצפים בסרט נובעים מהשלווה וההרמוניה המערבית הגלובלית והתקינה פוליטית ששואפת לאי-לוחמה, שנלחמת בגילויי גזענות ושוביניזם, שפועלת לקידום זכויות שחורים, להט"בים וגם מהגרים, יותר מכל תקופה אחרת בהסטוריה האנושית. החששות הם שהמגמה הזו – האוטופית מבחינת פרספקטיבה אבולוציונית של התרבות האנושית המערבית (או האירופו-אמריקנית לפחות) – מסתירה משהו חייתי שחותר מתחת ועלול להתפרץ ללא שליטה.

נתחיל מזה שאף על פי שישנה הרמוניה בזוטרופוליס, המלאכותיות בה חוגגת. המסע ברכבת אל פאתי העיר עובר דרך רבעים שונים על פי איזורי אקלים שונים של מדבר, יער גשם, קרחונים ועוד ובכולם מערכת מלאכותית דואגת לתנאים אקולוגיים מתאימים לאוכלוסיה המקומית. אנחנו רואים את המערכות התעשייתיות שדואגות לקרח בקוטב ואת העצים הענקיים העשויים פלסטיק בכניסה לעיר. המתחמים המלאכותיים נועדו גם לקיום החיים מבחינה ביולוגית. חיות קטנטנות זקוקות לרובע משלהן כדי שלא ידרכו עליהן, שם הן יכולות לנהל שגרה במימדים המתאימים להן ועל הדרך נרמז לנו ששוטר ממוצע (שהוא בדרך כלל בהמה גסה) לא אמור להכנס לשם. אקס-טריטוריה משטרתית.

המלאכותיות הזו מזכירה ערים נוספות בהן יש אידיליה מזוייפת כמו לאס וגאס, שכולה הימורים ושעשועים ולהבדיל, דיסנילנד שההרמוניה בה נובעת מכפיפות לסדר עליון דיסנאי המשולב בקפיטליזם אמריקאי מזוקק במסווה של רב תרבותיות.

כאשר ג'ודי הופס, הארנבת השוטרת, מציינת כי "רק לארנבים מותר לכנות ארנבים אחרים בתואר "חמודה"" אי-אפשר שלא לחשוב על אפרו-אמריקאיים שרק להם "מותר" לכנות זה את זה בכינוי "ניגר". מתוך ההסבר שלה אנחנו מבינים שהאידיליה השויונית הזו אינה עתיקה כפי שהצטייר בהתחלה. העבר הרחוק, בו חיה הייתה חיה, אינו באמת כה רחוק; הוא פשוט נצבע בצבעי "הסטוריה פרימיטיבית" כדי לדכא את העיסוק בלגיטימציה של הפן החייתי. המעטה המלאכותי של התקינות הפוליטית נסדק כאשר מספר חיות מפסיקות להתנהג כחיות במשל וחוזרות להיות חיות פרא, שאינן מדברות, לבושות ואין בהם צדדים אנושיים. האימה שהן משליטות בעיר אינה נובעת רק מהאלימות הפוטנציאלית הטמונה בהן אלא גם מהדאגה לשבריריותו של מרקם החיים המשותף המבוסס על הערכים ההומניסטים (גם במובן האנושי וגם במובן האנטי-חייתי\טבעי) שהחיות אימצו.

גם היום לפעמים נדמה שהתקינות הפוליטית גרמה לתפיסות עבר (שמרניות בעיקר) להיות מסומנות ברגע כפרימיטיביות. מי היה מאמין שהילרי קלינטון התנגדה לפני עשור לנישואי גאים? מי היה מאמין שרבין התנגד למדינה פלסטינית? מי היה מאמין שנשים בצרפת לא יכלו להצביע עד 1944?
הפרוגרסיביות לא רק מצטיירת כהתקדמות טבעית של החברה כי אם מציגה את עצמה כטבע היחידי. בכך היא לא מאפשרת שיח עם תפיסות אחרות או עם עצם הרעיון של אבולוציה מוסרית הדרגתית של התרבות. בסרט, הדבר בא לידי ביטוי בצורה המובהקת כאשר הארנבת מרגישה דחייה מלראות חיות נודיסטיות (אף על פי שזה לא עירום טיבעי-חייתי אלא להפך, עירום ניו-אייג'י. Naked ולא nude). זו גם הסיבה שחלק משמעותי במסעה עובר בתחנה הזו של הנודיסטים. עליה להתמודד עם חייתיות בדרך לפיענוח הפשע, ממש כפי שג'ודי פוסטר ב"שתיקת הכבשים" צריכה את חניבעל לקטר על מנת לפענח את הפשע. אדם תרבותי בחיצוניותו בעל דחפים אנטי-תרבותיים בסיסיים.

הסדק שמתרחב במעטה הדק של שוויוניות המגדרית מתגלה בנוסף בדמות האריה המשמש כראש העיר. חרף כל השינויים המופלאים שעברו על החיות הן עדיין בוחרות בזכר אלפא טורף שינהיג אותן.

זוטרופוליס

דיכוי וסירוס בשם הנאורות

בשורה התחתונה, המסר של הסרט הוא שהפן החייתי אינו טבעי ואכן ראוי לדיכוי, באמירה זו הסרט משטיח את המבנה המורכב שיצר, אבל בין השורות אנחנו מקבלים רמיזה לבעייתיות שבחייתיות מדוכאת. בין אם זה זאבים שעוצרים עצמם מליילל או חיות שמתביישות מעירום. או ההתכחשות לכך שהפוטנציאל הזוגי אינו אפשרי בין שני מינים שונים בדיוק בגלל אותה חייתיות הקבורה מתחת לתקינות פוליטית: לא משנה כמה שויון ואחווה תתקיים בין החיות השונות, זאבה לא תוכל להתחתן עם צב גם אם השמיים יפלו ושועל לא יוכל להיות פיל.

על מנת ליצור עולם קולנועי עשיר ולא רק "משל", הדמויות, והסרט כמכלול, מתחמקות מלרמוז לנמשל ספציפי. את המסר של הסרט ניתן להשליך על סוגיות אקטואליות מגוונות. לרגע נדמה שהנמשל הוא גזענות ולרגע נדמה שהוא עוסק במגדר. לפעמים אתה מרגיש שהוא מביא ביקורת ליברלית ולפעמים שמרנית. לפעמים הוא יוצא נגד אלימות גברית ולפעמים רומז לאלימות פמיניסטית המעצימה שיח קורבני. המטאפורה, בהיותה חדה ועם זאת לא חד-משמעית מאפשרת פרשנות נזילה של הנמשל ובכך מצליחה לא לנטות מבחינה פוליטית לצד מסויים. כל אחד יוכל למצוא בסרט מראה להתבונן בה ומראה לשים בפני היריב האידאולוגי שלו. ואולי יהיה טוב אם נבחר להביט במראה במקום להפנות אותה לאחר. לא להתעלם מהמורכבות של זוטרופוליס אלא להעריך את המתנה שביכולת ללמוד להיות הומניסט מבלי לדכא, להיות תרבותי מתוך אמונה שזהו טבע האדם ולא קומה מלאכותית הבנויה על מנת ליצור חזות נאורה של החברה.

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. מאת אור:

    מעניין
    עם זאת, שווה לתקן – ג'ודי פוסטר מגלמת את קלאריס, והיא לא צריכה את "קניבל", אלא את חניבעל לקטר, שכלוא משום שהוא רוצח קניבל
    במובן זה הסרטים גם מאוד שונים זה מזה – חניבעל מעורר דחייה משום שהוא רוצח את בני מינו ואוכל אותם, ב"זוטרופוליס" (ספוילר) הטורפים הם שרוצחים את החיות הצמחוניות, או לכל הפחות תוקפים אותן – פעילות שבהחלט לא נחשבת לטאבו מחוץ לעולם של "זוטרופוליס"

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.