16 ספרות

שיהיה עם מי לצאת למסע / לי עברון

רשימת ביקורת על "ערי הזהב הנסתרות" מאת סקוט אודל

ינואר 30, 2017  

תנו לי דמות להזדהות אתה, לאהוב או לשנוא, להרגיש שאני מכירה אותה – וטוב מזה, שהיא מכירה אותי – ואלך בעקבותיה עד קצווי תבל. אבל כשהדמויות נשארות בגדר קווי מתאר חסרי חיים על דף, הספר מסתיים ואני לא משתי ממקומי. לצערי, זה מה שקרה לי עם "ערי הזהב הנסתרות"מאת סקוט אודל, ועם גיבורו, אסטבן דה סנדובל.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

אסטבן הוא קרטוגרף בן שבע-עשרה העומד למשפט בפני האודיאֶנסיה המלכותית הספרדית במקסיקו; השנה היא 1541, ואסטבן מואשם שמצא אוצר זהב והסתיר אותו בלי לשלם את חלקו של המלך, חמישית האוצר. על אסטבן מוטל לספר את סיפורו לאודיאנסיה, ובה בעת הוא גם כותב יומן ומספר את קורותיו לנו, הקוראים; סיפורו עתיר הסכנות והלקחים יכול היה להיות עוצר נשימה, אלא שהדמויות והרפתקאותיהן עמומות וסכמטיות, ולפיכך הסיפור אינו מצליח לרתק.

אסטבן מתחיל את דרכו כקרטוגרף בספינה של הצבא הספרדי; קפטן מנדוסה תאב הבצע מסית אותו למרוד ולצאת לחפש זהב. לא הזהב מפתה את אסטבן אלא האפשרות לשרטט מפה של אזורים שעדיין לא מופו; בסופו של דבר הוא מצטרף אל קפטן מנדוסה והם נודדים בעולם החדש עם הנערה האינדיאנית זיה שמשמשת להם מתורגמנית ועם האב פרנסיסקו, שאינו מעוניין בזהבם של האינדיאנים אלא בהצלת נשמותיהם, כלומר בהמרת דתם לנצרות. אתם יוצאים אנשים נוספים, דמויות משנה שכמעט אינן מותירות שום רושם.

אין ספק שב"ערי הזהב הנסתרות", שראה אור לראשונה לפני חמישים שנה, מבקש סקוט אודל להתריע על הסכנות שבתאוות הבצע. דמותו של קפטן מנדוסה, שהתאווה לזהב שולטת בו, היא מעין תמרור אזהרה, ואסטבן הצעיר שלוקה אף הוא בקדחת הזהב ומשתחרר ממנה הוא האדם הסביר, מי שכביכול כל קורא צעיר יכול להזדהות אתו ולהבין שהתאווה לזהב, כפי שנכתב על גב הספר, "מכלה אפילו את הנשמות הטהורות ביותר". הבעיה היא שסקוט אודל הפך את היוצרות: במקום ליצור דמויות עמוקות, משכנעות, שמתוך סיפורן תעלה מאליה השקפת עולמו של המחבר ותגיע אל הקוראים, הוא רתם את הדמויות למסר וכמעט שלא פיתח אותן.

קפטן מנדוסה מאופיין בתכונה אחת ויחידה: תאוותו לזהב. אסטבן הצעיר, שהוא המספר והגיבור, עובר לכאורה תהליך נפשי ומוסרי, ומנסה לכאורה להבין את עצמו באמצעות הסיפור:

"כך [בכתיבה] אולי אוכל למצוא תשובה לכל מה שמכה אותי בתימהון. אם ירצה האל, אמצא לי דרך במבוך המוביל אל מרבצו של המינוטאור. הדבר יסייע לי במשפט שבו אתייצב מול האודיאנסיה המלכותית, שהרי אם לא אדע בבירור מה עשיתי או מדוע עשיתי זאת, איך אוכל לבקש מאחרים לדעת?"

אבל הספר אינו מקיים את ההבטחה הזאת. אי אפשר להבין את המתחולל בנפשו של אסטבן, אי אפשר לחוש אותו. למשל, החלטתו המכריעה הראשונה, לחבור לקפטן מנדוסה המורד באדמירל אלרקון נמסרת כך. אסטבן נזכר פתאום בשיחה שלו ושל הקפטן ביום האתמול: "פתאום הייתי בתא והוא דיבר. שמעתי את המלים ברורות, כאילו דיבר אליי בזה הרגע" – נדמה שסקוט אודל משתמש כאן בטכניקה קולנועית, אבל אין בה כדי להמחיש דבר. גם רגע חשוב נוסף בדרכו של אסטבן, זה שבו הוא מתמכר לזהב, נמסר באופן לא משכנע:

"הבטתי בגוש המתכת… אז עלתה בי הרגשה משונה, שאיני יודע להסביר. כמו חום גבוה, כמו מחלה. כאילו כל הסיפורים שאנשים סיפרו לי על זהב, כל החלומות שחלמו על כוח ועושר, כל אלה התעוררו פתאום לחיים בדמי שלי עצמי."

אין כאן שום דבר מסוים, שום דבר ששייך לאסטבן עצמו. וגם אם טענתו של אודל היא שזה מה שעושה הזהב – מוחק את תכונותיו של האדם ועושה אותו זהה לכל האחרים שסיפרו סיפורים וחלמו חלומות – לאסטבן לא הייתה אישיות מגובשת גם קודם לכן. הייתה לו תכונה אחת בלבד, תשוקתו להתקין מפות, וכעת התאווה לזהב גוברת עליה. הרגע החשוב הבא, התפכחותו של אסטבן מן ההתמכרות, מלאכותי אפילו יותר. לאחר מותו של האב פרנסיסקו, שהטיף תמיד נגד הזהב, אסטבן מפנים פתאום את נקודת מבטו: "אז הבנתי שזה כבר לא קולו של האב פרנסיסקו. הקול ששמעתי היה קולי שלי והמלים הגיעו עמוק מתוכי."

חבל שאי אפשר לחוש בעומק הזה.

גם יחסו של אסטבן לאודיאנסיה אינו ברור. אמנם אסטבן מצהיר שבכלא הוא מרגיש בטוח יותר, חופשי יותר, מאשר כשהיה לפות בקדחת הזהב. אבל מה עוד מרגיש נער בן שבע-עשרה שעומד להיכלא לשנים? האם הוא פוחד? במהלך המשפט עולה נגד אסטבן גם אישום ברצח, ומתפוגג אחר כך. פיתול זה בעלילה, שהיה יכול להיות גורם למתח ולפחד, מיותר וחסר עניין: אם ממילא לא אכפת לאסטבן אם ייכלא, ולכמה זמן, מה זה משנה במה מאשימים אותו?

גם דמותו של הכומר, האב פרנסיסקו, אינה מפותחת דייה. אהבתו לטבע, איסוף הפרחים שלו, מוזכרים פעם אחת בתחילת הספר ושוב לקראת סופו, כשהדבר משרת את ההתפכחות של אסטבן. דמותה של זיה, המתורגמנית האינדיאנית הצעירה, היא החמצה גדולה עוד יותר. זיה לא מעוניינת בזהב אלא באסטבן, ואף שבסצנות המתרחשות ביניהם ישנו כביכול רובד נסתר, הכול גלוי ומוסבר עד זרא. אחרי שאסטבן נפצע בקרב, זיה מצליחה להשיג ולהביא לו כל מיני מעדנים.

"'את מביאה את כל אלה,' התבדחתי אתה, 'כדי שאהיה חזק מספיק לעבוד על המפה.'

היא חייכה את חיוכה המהיר והמבויש. 'רק בגלל זה,' אמרה. 'מתי תתחיל?'"

ומעט אחר כך: "תהיתי אם הצבעים שערבבנו כבקסם… ואולי דווקא החיה הקטנה והשחורה… הם שמשכו אותה לצאת אתנו… רק מאוחר יותר למדתי כי לא זו ולא זו הייתה הסיבה."

אבל מיהי זיה, מלבד משיכתה לאסטבן? מה היא מרגישה וחושבת כשהיא חוברת לספרדים הפולשים, ונשארת לצדם גם כשהם תוקפים ומרמים את האינדיאנים? מה היא מרגישה כשהיא מתרחקת כל כך מביתה, ושוהה במחנה שכולו גברים, שאחדים מהם אלימים? איננו יודעים על זיה דבר.

לא רק הדמויות מעוצבות בסכמטיות, כך גם ההרפתקאות. אודל נוהג לפזר בסיומם של הפרקים, ולא רק שם, הצהרות דרמטיות ומבטיחות. למשל, בסוף הפרק הראשון מתוארים צעדיו של קפטן מנדוסה: "אלה היו צעדיו של אדם הנכון לפסוע מבעד לאש הגיהינום כדי להגיע אל הדבר שחמד."; ובמקום אחר: "הרחק-הרחק נישאו הרים מסתוריים אשר השקיפו על ארץ שעיניו של מתקין מפות טרם שזפו. בראשי כבר החלה להצטייר מפה. זו תהיה המפה הראשונה בתכלית של האוויקו ושל הארץ שמצפון לה, והמדפיסים בסביליה ובמדריד יתמלאו פליאה למראה." אבל ההבטחות האלה להרפתקאות מסעירות ולגילוי אינן מתקיימות. אף שיש בספר תיאורים חזותיים יפים מאוד של איתני הטבע בפעולתם, ההרפתקאות אינן מלהיבות. כמו הדמויות, גם הן נשארות סכמטיות ואינן קיימות כשהן לעצמן אלא רק כדי לשרת את המסר.

שלא כמו ספרים אחרים בסדרת "הרפתקה", "ערי הזהב הנסתרות" לא יצא לאור בישראל קודם לכן וזהו לו התרגום הראשון לעברית. העברית בתרגומו של אסף שור עשירה, בוטחת, נעימה לקריאה. אבל גם תרגום מצוין זקוק למגע ידו של עורך. בחירת המלים תרגומית לעתים ("למדתי" במקום "נודע לי" או "התברר לי"; "אני מסכן את צווארי" ולא "את ראשי"). רוב הזמן נוקט המתרגם משלב גבוה, לעתים נדמה שהוא אף מתהדר בו, למשל כשהוא כותב "שימת לב" ולא "תשומת לב", ומתאר "תרנגול עב-כרס". התוצאה יפה מאוד ומתאימה לרוח הספר, אבל לפעמים מופיעים ביטויים לא תקניים ("סעדנו סכנה" ולא, למשל, "סעדנו את לבנו בסכנה"; "אילו נמהר" ולא "אם נמהר") וחריגות פתאומיות מן המשלב הגבוה אל שפה מדוברת (שהשימוש בה מותר ורצוי לא פחות, אבל כדאי לשמור על אחידות), למשל: "זה דבר אחד להגן עליי כשאני נאשם שהוניתי את המלך…" (למשלב שננקט בספר בדרך כלל מתאים יותר "דבר אחד הוא להגן…") ו"זה אומר בעיות בהאוויקו" ("פירוש הדבר שיהיו בעיות בהאוויקו").

אולם יופיו של התרגום עולה על פגמיו, וכמעט כל פסקה אקראית תוכל להמחיש זאת. הנה אחת:

העננים הלבנים באו והתקבצו מעלינו, ונראו כמעֵין הרים מכוסים שלג. מעל ההרים נישאו טירות ומבצרי ענק ותחתם שעטו סוסים ולוחמים. לאחר זמן מה הִזהיבה השמש השוקעת את גגות הטירה והזהב נָגַהּ בכול.

המתרגם הוסיף לספר גם אחרית דבר ובה העניק לו פרשנות יפה ומהודקת. הוא טוען שלא רק שאסטבן גיבור הספר הוא קרטוגרף, הספר עצמו אינו אלא מפה, מפת הנפש האנושית. כמה מצער שהספר, לטעמי, אינו ראוי לתרגום המהודר ולפרשנות המרשימה של שור: בשביל למפות את הנפש האנושית, או להתריע על הסכנות שבתאוות הבצע, בשביל להיכנס ללבם ולראשם של הקוראים, נחוצים בראש ובראשונה סיפור ודמויות של ממש: שיהיה עם מי לצאת למסע.

"ערי הזהב הנסתרות" מאת סקוט אודל, תרגם: אסף שור, איורים: אביאל בסיל. סדרת "הרפתקה", הוצאות אוקיינוס ומודן, 2016

 

לי עברון – משוררת, מתרגמת ועורכת.

 

כתיבת תגובה

16 תגובות:

  1. מאת ינשופופר:

    אני מסכים עם כל טענה – נעתי בעקבות העלילה כמו מטען שהוטל בעל כורחו על גב הסוסה, מסומם קמעה, כך שהסיפור נשקף לי כמו מבעד לעדשות מרוחות בווזלין, עמום וחסר רגש.
    מיפוי הנפש האנושית הוא מלאכה שספק אם תושלם; הספר הזה בוחן פיסה מתוך הנפש הזו – בודאי שלא את כולה; ואני מודה שהתקוממתי לנוכח אחרית הדבר שתובעת התגייסות כללית למלחמה ברוע במקום להניח לסיפור לחלחל פנימה, אל הנפש החומקת מכל מיפוי. אבל אם הספר מוליד מאמר ביקורת נפלא כזה, דייני בכך :)

  2. מאת ינשופופר:

    …והתרגום באמת נהדר :)

  3. מאת אור א:

    רשימה יפה. אבל דווקא תיאור התמכרות אסטבן לזהב כתוב יפה ומשכנע

  4. מאת לי מרגלית:

    זה דווקא לא ספר רע…

  5. מאת יחיעם פדן:

    לי, היטב ניתחת את ספרו של אודל, the king's fifth, שקראתי לפני… 40 שנה? והתפעמתי – אבל לא די שיסתופף בין המרגניות. אני מקווה שקוראי התרגום יאהבו את ההרפתקאות, כי מי כותב היום על שודדי הים ועל אוצרות. סקוט אודל כתב את *אי הדולפינים הכחולים* (שתורגם פעמיים) ואת *הפנינה השחורה* – אבל אין על ספרו הנפלא *קתלין, אנא שובי הביתה*, למתבגרים, המספר על נערה הנלחמת נגד השתעבדותה להרואין.

  6. מאת לי:

    תודה על התגובות!
    ינשופופר, שימחת וגם הצחקת אותי נורא בתיאור המטען על גב הסוסה. ועם תגובות כשלך דייני גם אני :)
    אור, לי – אני שמחה על הדעה האחרת. אולי לא הייתה לי כימיה טובה עם הספר.
    יחיעם, עוררת את סקרנותי לגבי 'קתלין'…

  7. מאת קורא חדש:

    אני מסכים עם כל הנקודות שהועלו בביקורת. גם לי, כמו לכותבת, לא הייתה כימיה עם הספר. גם אני תמהתי מניין עולה טענת המתרכם שהסיפור משמש גם כמפה של הנפש האנושית-סופרלטיב מוגזם ביחס לסיפור שכפי שהמבקרת תיארה סובל משטיחות של הדמויות. אני מצטרף לביקורתה ומדגיש בעיקר את הטרחנות וההגזמה בתיאורי נוף ופעולות טריוואליות של יומן מסע על פני רבדים פסיכולוגיים או סירטוטי אופי שהם הבשר הדרמתי שלטעמי אמור להימצא בסיפורים טובים. חווית הקריאה שלי אף היא היתה של מסע מפרך, המילה סכמטיות היא מצוינת בהקשר זה מכוון שהדבר שסבלתי ממנו בעיקר הוא האופי הסכמתי והדיסאוריינטטיבי של תיאורי הנוף הטרחניים וההשתלשלות הבנלית של הארועים. אולי אני שייך לדור שקשה לו להתלהב מכל תיאור נוף זרחני עטור ליפופים גיאוגרפיים שכמו מעבירים אותך למקום ולזמן אחר- אבל רוב הזמן התקשתי להרכיב תמונה ברורה של מה קורה מבחינה אנושית, מה הם היחסים בין הנפשות הפועלות, מהו הרציונל שעומד מאחורי מה שמתואר בפני. בהרבה תמונות חשתי שאני אמור כמו להבין מעצמי, ומהתיאורים בלבד, מה שמתחולל, מבלי שהכותב טורח לארגן ולטוות יחדיו את הארוע המתואר לכדי מהלך קוהרנטי לכיד. פסקאות חתוכות, קופצות מפעולה לפעולה, רק לעיתים נדירות אני מוצא משהו שלם שאפשר להיאחז בו, למשל הקטע הקטן שבו הנערה זיה מתפללת לזכר האייל שנורה. רוב הספר הייתי צריך לרדוף אחר ההתרחשויות במקום שזה יהיה הפוך, שאובל ביד בטוחה. מה חשב המתרכם כשהוא נתקל בסגנון הנוקשה והרפוי הזה. קשה לי לחשוב על דוגמא מסוימת, כמו שאמרתי זה עניין של סגנון כתיבה, ולכן יכול להיות שזו באמת רק בעיה אישית שלי עם הספר, אבל הקטעים שמתרחשים בבית הכלא לא סובלים מהבעיה הזו.

  8. מאת לי:

    קורא חדש, תודה על התגובה, חידדת והעמקת את העניינים שהפריעו לי בספר.

  9. מאת יחיעם פדן:

    לי, תיקון טכני, בקושי: אולי החמצת את ספרה של קתרין פטרסון, *ממלכת תרביטיה*, שתורגם ב-2012, לראשונה (ולכן, לא נכון ש'שלא כמו ספרים אחרים בסדרת "הרפתקה", "ערי הזהב הנסתרות" לא יצא לאור בישראל קודם לכן וזהו לו התרגום הראשון לעברית'.)

  10. מאת לי:

    תודה רבה על הדיוק, יחיעם. אולי הייתי צריכה לכתוב: שלא כמו רוב הספרים… :)

  11. מאת רויטל:

    אני דווקא לא מסכימה, זהו ספר שאני מצאתי אותו כובש ועצוב.
    יש לזכור שהספר נכתב מנקודת מבטו של צעיר ספרדי בן המאה ה16, שכל חינוכו והתרבות ממנה בא היא של מיסיונריות, כיבוש וגזענות. הספרדים לא ראו באינדיאנים אנשים בכלל וטבחו בהם ללא רחם, בצורה שלא יכלה להיות מתוארת בכלל בספר ילדים. קשה לאסטבן להסביר לאודיאנסיה ולשאר הספרדים מדוע הוא כל כך נרתע ממה שמנדוסה ואנשיו עשו עבור הזהב מפני שעבורם האכזריות הזו לא היתה יוצאת דופן ולא היתה להם כל בעיה אתה, הרי הספרדים הכחידו תרבויות שלמות עבור הזהב. ייתכן שאפילו קשה לו להסביר לעצמו מה כל כך מפריע לו באכזריות זו.
    סקוט אודל הוא סופר אמריקאי, שמספר את סיפורו של אסטבן הכובש הספרדי, לילדים שהם בעצם צאצאיהם של כובשים אמריקאיים… גם ארצות הברית היא ארץ שהוקמה על גזל של התושבים הראשונים שלה. אלו עדיין חיים בשוליים החברתיים והכלכליים של החברה האמריקאית ומהווים תזכורת לכל אמריקאי שגם הוא סוג של ״קונקיסטדור״. לדעתי בגלל עובדה זו אודל יצר לנו סיפור שאיננו חד משמעי תמיד.. הגיבור אמנם חש סלידה מהבצע והאכזריות של מנדוסה, אך משתף אתו פעולה בכל זאת. כך אודל משרטט לנו בעצב את הטרגדיה האיומה והכליה שבאה על התרבויות הילידיות של אמריקה מתוך נקודת מבט כפולה של התחבטות ואשמה, אחת של אסטבן שיצא להרפתקה וגילה בכמה אכזריות היא כרוכה, והשניה של אודל עצמו, האמריקאי שחי בארץ שבעצמה נגזלה באכזריות מתושביה הראשונים.

  12. מאת לי:

    שלום רויטל, תודה על ההארה המעמיקה והרגישה. אני מסכימה אתך שהנושא הזה של האכזריות כלפי האינדיאנים ורמיסתם מצליח לעלות מתוך הספר. רק רציתי לחדד ש"סיפור שאינו חד משמעי תמיד" הוא לא חיסרון מבחינתי, ולא לכך התכוונתי כשהערתי על העמימות של הכתיבה, או על דמויות שאינן משורטטות באופן מספק מבחינתי.
    ושוב תודה על תגובתך המרתקת.

  13. מאת רויטל:

    ניסיתי לומר שאולי הפוקוס של הספר הוא לאו דווקא על ההרפתקאה והמסע הפיזי של הגיבור, אלא על המסע נפשי שהוא עושה למחוזות של של בצע ורוע, ומצליח לחזור מהם. זה ספר שנכתב ממש בתבנית של ספר קלאסי אחר, מפורסם הרבה יותר – ״אי המטמון״ של סטיבנסון. אנחנו יוצאים עם נער תמים (פה אסטבן, ובאי המטמון ג׳ים) להרפתקה בחיפוש אחר אוצר אגדי. גם אנחנו, בתמימותינו, מתרגשים לקראת ההרפתקה, ומפנטזים על האוצר. אך כשהאוצר נגלה המחיר שהוא גובה נורא. בשני הספרים האוצר נמצא ואובד מחדש והדמויות נרתעות מלצאת ולחפשו שוב. את אי המטמון, שהיה ספר סופר מצליח בקושי הצלחתי לקרוא והייתי מתארת אותו כספר משמים וטרחני …ערי הזהב ריגש אותי מאוד, אך בכל זאת זהו ספר ארכאי מעט וצריך להיות קורא סבלני כדי להכנס לקצב שהוא שונה ממה שאנו רגילים לו היום.

  14. מאת יחיעם פדן:

    סליחה, רויטל, מה פירוש "בשני הספרים האוצר נמצא ואובד מחדש והדמויות נרתעות מלצאת ולחפשו שוב"? אצל סטיבנסון מי שמצא את האוצר של פלינט הוא בן גן, וההיספניולה מביאה אותו לאנגליה, חוץ מכמה מטבעות שסילבר גונב. אם אי המטמון טרחני בעינייך, אולי קראת עיבוד לא מוצלח בגיל צעיר מדי.

  15. מאת רויטל:

    בעוונותי לא אהבתי את אי המטמון, לא בילדותי ולא בבגרותי. אי אפשר להאשים אותי בכך שלא ניסיתי, גם בעברית וגם באנגלית, אך מעולם לא הצלחתי לצלוח אותו. זכרתי את סופו של הספר שבו ג׳ים מספר על כך שלא יהיה מוכן, בעד שום הון, לחזור אל האי בשביל האוצר שעוד נשאר… שזה החלק שדומה בדיוק למחשבותיו של אסטבן.

  16. מאת ינשופופר:

    הא, דו קרב בין "ערי הזהב" ל"אי המטמון"?! אז ככה –
    …בפרק האחרון של "אי המטמון" אומר ג'ים, המספר, שאמנם לא ישוב לעולם לאותו אי ארור, אבל עם זאת מודה בסיפוק ש"כל אחד מאתנו קיבל את חלקו במטמון בעין יפה"…
    על ספרות ומה שהיא מחוללת בנפש קשה להתווכח – כל אחד לוקח ממנה את הדבר שהוא צריך. אבל אם לשפוט את "אי המטמון" על פי התנאים שמציב המאמר, הוא מספק שפע של חברים למסע – דמויות עזות מבע, כל אחת בדרכה, שלא לדבר על ג'ון סילבר ודמותו המורכבת והמתעתעת, מלאת התפניות החדות. ל"ערי הזהב הנסתרות" יש כוונות טובות ללא ספק, אבל ב"אי המטמון" האוצר הוא הספר :)
    אגב, מעניין שכתיבתו של "אי המטמון" התחילה ממפה – בנו של סטיבנסון צייר מפה של אי דמיוני, סטיבנסון הצטרף אליו, הוסיף שמות ואת מקום מחבוא האוצר, ו"בעוד אני סוקר את המפה התחילו מופיעים גיבורי הספר מבין העצים…"

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.