ספרות

שיח פואטי – מקומה של ספרות הילדים ביצירתו של סמי מיכאל / יפה ברלוביץ

חלק ראשון של מאמר על יצירתו לילדים של סמי מיכאל

נובמבר 13, 2016  

המאמר שלפניכם הוא פורץ דרך במחקר ספרות הילדים הישראלית, על אף שהוא עוסק באחד הסופרים המרכזים והפופולריים ביותר הכותבים בעברית, שכן יצירתו של מיכאל לילדים לא זכתה למחקר מעמיק ומקיף. פרופסור יפה ברלוביץ כתבה את המאמר, אשר נכלל באסופת המאמרים "נסיך ומהפכן – עיונים בפרוזה של סמי מיכאל" בעריכת יגאל שוורץ, שראתה אור לאחרונה בהוצאת "גמא". 

באדיבות ההוצאה והחוקרת אנו מפרסמים חלקים נבחרים מהמאמר. זהו החלק הראשון.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

 

הקדמה

סמי מיכאל, סופר ואיש רוח, ידוע במחוזותינו בכתיבתו הפורה, כאשר רומנים פרי עטו כגון "שווים ושווים יותר" (1974), "חסות" (1977), "חצוצרה בואדי" (1987), וכמובן "ויקטוריה" (1993), טלטלו את הציבוריות הישראלית בהציגם על סדר היום הספרותי נושאים וקהלים, שהציבוריות הישראלית לא ידעה ולא פגשה קודם לכן. והנה בקורפוס זה של רומנים, נובלות, מחזות וספרי עיון, ניתן למצוא קובץ לא מבוטל של יצירות, שחלקן נכתבו לנוער וחלקן לילדים לגיל הרך.

השאלה היא: מדוע מצא מיכאל לנכון לכתוב גם לילדים ונוער? כאמור, ביצירתו, כסופר מהגר, שחי את המפגש המיוסר והמנוכר כל כך בין היישוב הוותיק בארץ לבין המוני המהגרים חסרי כל, שהגיעו ממזרח ומערב למצוא להם כאן מולדת ובית; כסופר מהגר, לקח על עצמו לספר את המפגש הזה מנקודת מבטו של הרוב ההלום והנדהם דווקא, במעבר הדרסטי שלו מארץ לארץ, מחברה לחברה, מתרבות לתרבות. ומה באשר לילדים? האם גם הם היוו קהל יעד לנושאים אלה שלו?

סמי מיכאל, יליד בגדד (1926), הגיע לארץ עוד טרם העלייה הגדולה מעיראק (1949), צעיר בודד ללא משפחה, ללא שפה, וללא כל אמצעי להתמודד עם זרויותיה של הארץ הזאת. לפיכך לא בכדי בחר להעמיד במרכז כתיבתו את זעקתו של רוב דומם זה, על מצוקותיו, השפלותיו ואכזבותיו (במעברות הארעיות, בשיכונים בשולי הערים), כשהוא  משמש לו כפה במחאתו ובהתנגדותו אל מול המדיניות הלאומית הדוגמטית של כור ההיתוך, בתובעו את מקומם הלגיטימי לקראת חברה ליברלית ופתוחה יותר של ישראליוּת אחרת, אלטרנטיבית, רב זהותית ורב תרבותית.

יתרה מזו. כשקוראים את קורפוס יצירתו של מיכאל  – יצירה שמעיקרה היא חתרנית וביקורתית, הנאבקת ומתמודדת עם שאלות חברתיות מטלטלות (פער מעמדות, עוני, אבטלה, גזענות) – ניתן ללמוד כי  שאלות אלה הן עקרוניות למיכאל לא רק במרחב הישראלי של שנות ה-50 וה-60, אלא גם במרחב היהודי העיראקי של שנות ה-30 וה-40, אותו הוא מוקיע וחושף באותו להט של מעורבות ואכפתיות. כלומר, מעיקרו סמי מיכאל הוא סופר חברתי פוליטי לוחם, שיעדו לעורר קהל קוראים, בעל פוטנציאל ערכי מוסרי, שיש בו כדי להכיל ולהתמודד עם נושאים קריטיים אלה; כך שהשאלה החוזרת היא: האם עיסוקו הספרותי בחומרים קשים ופרובלמטיים אלה, מוביל אותו לדובב גם את קהל היעד של קוראים צעירים?

האם מיכאל אכן תופס את עצמו כסופר לילדים? ואם כך – באיזו קטגוריה הוא מתמיין בקרב סופרי הילדים? האם הוא בין אלה שמגמתם הילד, ומכאן פנייתו הישירה אליו במגמה להשכילו, לחנכו ולסקרנו בהתאם למגבלותיו הקוגניטיביים והלשוניים (ומכאן גם אילוצו לאפק ולצמצם את חופש היצירה שלו); או שמא ניתן להציבו בין אותם סופרים שנמצאים כותבים לילדים, כאשר לאו דווקא הילד הקונקרטי בן-הזמן הוא המניע לכתיבתם, אלא הדחף היְלָדי שבהם, שכמו מדעת או שלא מדעת מייצר פיסות ספרות, שבדיעבד מתחברות ומתייעדות לילד הקונקרטי באשר הוא[I]. ושאלה נוספת בנידון: מה מקומה של ספרות הילדים של מיכאל במרחב היצירה שלו. האם זוהי יצירה נבדלת ומובחנת בפני עצמה, או שמא היא שואבת ונשאבת אל מכלול העשייה שלו?

כאן כדאי לפתוח ולציין כי הכתיבה לילדים ונוער החלה אצל סמי מיכאל כבר מעצם ראשית כתיבתו בעברית. ב-1974 יצא לאור ספרו הראשון שנכתב בעברית "שווים ושווים יותר", ושנה לאחר מכן – ספרו הראשון לנוער: "סופה בין הדקלים". ספר נוסף שראה אור בשנות ה-70 הוא "פחונים וחלומות" (1979). בשנות ה-90 שוב מתפרסמים שני ספרי נוער שלו: האחד, "אהבה בין הדקלים" (1990), והשני "שדים חומים" (1993); ומן העשור הראשון של שנת 2000 – שלושה ספרים נוספים, והפעם לילדים בגיל הרך: "אותיות הולכות לים" (2009), "צרצרון שר גם בחורף" (2012) ו"טיפה וטיפונת" (2015).

%d7%a2%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%94_-_%d7%a4%d7%97%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%9d_%d7%95%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%aa2

כלומר, לפנינו שבעה ספרים, המופיעים לסירוגין בתקופות שונות לאורך כל שנות יצירתו של מיכאל, כך שבדיון שאבקש לערוך כאן, אנסה להתחקות אחרי כתבים אלה, לא רק מבחינה תמטית ופואטית, אלא גם באמצעות השיח ההולך ומתנהל בין ספרות הילדים של מיכאל לבין כלל העשייה הספרותית שלו. במלים אחרות, אבקש לטעון כי ספרות ילדים ונוער זו היא חלק בלתי נפרד מדרך התפתחותו היצירתית של מיכאל במשך למעלה מארבעים שנה, כאשר לא רק שאינה מסתופפת ליחידה נבדלת ושונה, אלא היא אף פועלת ונפעלת במעין אינטראקציה עקבית לכתיבתו המובילה – אם כשותפה לשיח הרב-יצירתי ואם כמלווה אותו.

הדיון יתנהל להלן בארבעה פרקים: א. ראשית ספרות הילדים המזרחית: סמי מיכאל כפורץ דרך ("סופה בין הדקלים" ו"אהבה בין הדקלים"); ב. להיות נער מעברה: ספרות הילדים כספרות מחאה ("פחונים וחלומות"); ג. הפיוס עם הנוף, הפיוס עם הישראליות ("שדים חומים"); ד. דיון עם הילד האוניברסלי או טרילוגיה של מים ("אותיות הולכות לים", "צרצרון שר גם בחורף", "טיפה וטיפונת").

א. ראשית ספרות הילדים המזרחית: סמי מיכאל כפורץ דרך  

בראיון שערך ירון לונדון לסמי מיכאל אחרי צאת ספרו "ויקטוריה", אמר הסופר:

"הילדות שלנו, העיראקים, הייתה ילדות מבוישת. כשבאנו ארצה, הסתרנו את התרבות שלנו, את השירים שלנו, את המוסיקה שלנו… נחתנו לתוך התרבות הצברית ורצינו להידמות לחבר'ה האלה שהביסו את שבע מדינות ערב, וטיפחו את השרירים ואת כשרון המעשה, בעוד שאנחנו ייצגנו את הגלות… חשנו שחושבים עלינו: 'הנה, הגיחו השפנים ממחילותיהם, אחרי שסידרנו עבורם מדינה'. ככה שעד לפני כמה שנים לא הייתי בשל לכתוב, והציבור לא היה בשל לקלוט את סיפוריו של הילד מהגולה. וזה לא מקרה, שרומן הגישוש שלי 'סופה בין הדקלים' נועד לבני הנעורים ולא למבוגרים" (מיכאל 1993, 15-14).

כלומר, מיכאל, עם החלטתו להיות לסופר עברי בישראל (של שנות ה-70), בחר להימנע מלכתוב רומנים למבוגרים על ילדותו בעיראק, כיוון שהבין כי סיפורי ילדות יהודיים-עיראקיים לא יתקבלו על ידי הקורא הישראלי הבוגר, הן בשל דחייתו את העיסוק בגולה (האתוס האנטי-גלותי), והן בשל הסתייגותו מחומרים סיפוריים שעניינם יהודי ארצות ערב (אתוס כור ההיתוך). עם זאת, רתיעתו של מיכאל מלשטוח ילדות עיראקית בפני הקורא המבוגר עוררה בו סקרנות לשלוח מעין "בלון גישוש" אל עבר הנוער הישראלי דווקא, בניסיון לכתוב לו ולהתחבר עמו.

דרך אגב, את רתיעתו זו של מיכאל, יש להבין גם בעקבות "סחף הילידיות" שפקד את התרבות הישראלית במעבר מיישוב למדינה.[II] נראה שכבר מסוף שנות ה-40 והתחלת ה-50, החלה להציף את הספרות המתחברת – תמטיקה שעניינה ילדות ארץ ישראלית שלפני קום המדינה, כשהיא גורפת לא רק את משמרת סופרי "דור בארץ" (דור מלחמת תש"ח),[III] אלא גם את משמרת סופרי "דור המדינה"[IV] (פרופ' שמעון הלקין, ראש החוג לספרות עברית דאז, ציין לא פעם בפליאה את תופעת "האינפנטיליזציה" שאחזה בספרות הישראלית החדשה). האם מיכאל, כסופר מהגר, איתר סימפטום זה של חזרה אובססיבית לשוב ולספר את הילדות של טרום המדינה (כחֶסֶר, כגעגוע, כביקורת וכדומה), ונמנע מלהציע את ילדותו "הדחויה", אלא רק כפי שהוא מצא לנכון – כיצירה לילדים?

כך או כך, ספרו הראשון לנוער – "סופה בין הדקלים" (1975) – הוכתר מתחילה בהצלחה. במשך שנים פרסם מיכאל את סיפוריו בעיתונות הערבית, ושמו לא היה מוכר לדוברי העברית. גם ספרו הראשון בעברית, "שווים ושווים יותר", נתקל בביקורות קשות, הן בשל תכניו החתרניים והן בשל לשונו, שלא הייתה ספרותית דיה לדעת המבקרים. והנה שנה לאחר מכן – ספרו הראשון לנוער (וספרו השני בעברית), זכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער (1976), נכנס לתכנית הלימודים של משרד החינוך, ואף תורגם לגרמנית.

0770000065670

 

 

מיכאל התקשה להבין הצלחה זו. לימים יאמר לירון לונדון: "הייתה לי תיאוריה האומרת שהקורא הישראלי הורגל להתעניין רק ביישוב הוותיק, ואיזה עניין יוכל למצוא במה שהתרחש… בשכונה בגדדית עלובה?" (1993). אבל כשעוברות מספר שנים והוא פונה שוב לכתוב רומן ילדות, גם הפעם הוא בוחר להפנות אותו לנוער. היה זה "אהבה בין הדקלים" (1990), ושוב הספר זוכה לתהודה ושוב גורף פרסים כמו פרס זאב לספרות ילדים ונוער (1990) ועיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער מטעם IBBY. רק ארבעים שנה אחרי "סופה בין הדקלים", ועשרים וחמש שנה אחר "אהבה בין הדקלים", כשמיכאל כבר סופר מצליח ושבע ניסיון, הוא מעלה על הכתב עוד רומן ילדות, והפעם הוא מייעד אותו לקהל המבוגר שבין קוראיו: "יהלום מן הישימון".

מדוע סיפורי נוער אלה (שעניינם בגדד) זכו להיענות רבה כזאת – אם כספרות בפני עצמה, ואם על רקע סיפורי הנוער הישראליים, עליהם גדל הצעיר המקומי בעשורים הראשונים של המדינה (סיפורי תל אביב של נחום גוטמן ולאה גולדברג, דרך סיפורי ההתיישבות נוסח אליעזר שמאלי וצבי ליברמן, ועד לסיפורי החבורה של יגאל מוסינזון, המושבה לס. יזהר, ירושלים המנדטורית לעמוס עוז, או המושב ליצחק בן נר).[V]

נפתח ונעיין בפסקה הראשונה של ספרו הראשון "סופה בין הדקלים":

"לילות אחדים אפשר כבר לישון כשהחלונות פתוחים. הקור העז חלף לו ומבעד לחלון פלשו ריחותיו המשכרים של האביב הבגדדי קצר הימים. נורי שכב על גבו, עיניו פקוחות לרווחה באפלת החדר… שאב לקרבו את הבושם החריף של פרחי התפוזים… היה חם בשכונת הווילות – בתאוין. הוא הטיל הצידה את השמיכה העבה. לפתע חש כי פרוותו של זוזו מציקה בחומה לכפות רגליו. הוא בעט בעדינות בכלב שנהג כל לילות החורף לישון בצד השני של המיטה… זוזו לא קיבל את הבעיטות ברוח טובה. הוא נהם בכעס ונעץ את שיניו כאות אזהרה בבוהן רגלו של נורי".

כבר בפתיחה אנו פוגשים בדיוקנו של נער בשם נורי, שסיפור עלילותיו נמשך מספר חודשים בלבד: עלילות שתחילתן – סופת מים באביב, סיומן – סופת חול בקיץ, ואמצעיותן – ראשית יוני של אותה שנת 1941, המהווה מעין קו תפר חוצץ, הקורע את ילדותו לכאן ולכאן. מיהו נורי של טרום יוני 1941? ובכן, לפנינו נער שעדיין לא הגיע למצוות, אבל יודע לחיות את ילדותו במעין שמחה של תום וביטחון – ביטחון שהוא פועל יוצא של היותו בן למשפחה מבוססת, אך גם ביטחון שמעוגן בתחושת שיוך חזקה למקום, כמו שנהג לשנן בעקבות סבו:

"אנו היהודים יושבים כאן עוד לפני שנולד הנביא מוחמד ועלי ובניו אל- חסן ואל-חוסיין […] ועוד לפני שהגיחו מהמדבר השבטים… תחת דגל האסלאם וכבשו את גדות הפרת והחידקל […] אבל… לא אבות אבותיי, לא אבותיי, אף לא אני לא התביישנו ואיננו מתביישים להיות יהודים".

כידוע, התפוצה היהודית בעיראק הקדימה את הכיבוש המוסלמי ומשילותו (הגיעה לבבל עם חורבן בית ראשון ושני – 586 לפנה"ס, 70 לספירה), ומשך מאות בשנים שימשה מרכז לחיי הרוח היהודיים, שהניבו את יצירת הפאר היהודית הקולוסאלית – התלמוד הבבלי (המאה ה-10).

כלומר, עם כל הקורות את הקהילה היהודית בעיראק בין שפל וגאות (אם במאות הראשונות לספירה, ואם בראשית המאה ה-20), היהודי העיראקי לא הצטייר בדפוסים השגורים של נווד חסר בית ונרדף ("קח מקלך יהודי עשוק/מקום נודך כשנות אלפיים/קח ילקוטך, שים בו לחם/ מלא אומלל חמתך מים", מ"מ דוליצקי, 1969, 140); להפך, היהודי העיראקי לדורותיו, נעוץ היה "כסלע איתן באדמת עיראק" (מיכאל 1975, 165) עם היסטוריה מקומית, התארגנות קהילתית, ותרבות ייחודית. לפיכך לא בכדי בז סבו של נורי לכל סכנה ואיום (לרבות הנאציזם שהשתלח אז גם בעיראק), כשהוא מציג עצמו כתושב מקומי "בן אלפיים" (ולא בגילו שלו – קרוב לשבעים).[VI])

מיותר לציין, שנער הגדל ומתחנך על מודעות נחושה של שייכות ושורשיות, אמון ובטוח כי גם בגדד היא שלו. ואכן, ילדותו של נורי היא ילדות של רחובות ומרחבים. אמנם הבית הוא דומיננטי בחייו, ולא פחות בית הספר היהודי, אבל השוטטות העירונית היא בנפשו. נורי הוא ילד חופשי וסקרן, המרבה לפעול בחבורות, אבל יודע גם לא פעם להעלים את עצמו: יחיד הוא תועה ברחובות ובשווקים, בין נופים מרהיבים של נהר-ערבה-מטעי דקלים, אך גם בין סמטאות אפלות ואלימות, בריות מנוונות בבקתות מתמוטטות על שפת החידקל, וילדים מזי רעב האוספים בדלי סיגריות מבאי בתי קפה נהנתנים.

מיכאל מלווה את נורי לאורכה ולרוחבה של בגדד (ניתן לומר כי נורי היא דמות החוזרת בווריאציות שונות של סיפורי עיראק הבאים), כשהוא חי עמו שוב את התפעמות הגילוי כמו: חיי היום יום במשפחה על חמשת דורותיה (ביניהם סבתה של סבתו); מפגשים לא צפויים עם דמויות מזדמנות וקבועות (שומר במשרפת לבנים, אלמנה השומרת על שדה מלפפונים, דניס ילדה אהובה, שכנים מעבר לגגות, וכמובן חברים יהודים-מוסלמים-נוצרים); אירועים של יחד ולחוד רב-חברתי ורב דתי, שנערכים על דרך של ידידות וקרבה, אך גם על דרך של מלחמות רחוב, עלבונות, תחרויות ומהלומות).

עם זאת, בתוך ההמון השוקק והמושך הזה, מיכאל לא נרתע לגלות גם את פניה המכוערים של בגדד, כפי שתיארנו לעיל. יוצא אפוא שחרף היותו של הגיבור נער צעיר, מיכאל אינו מונע ממנו מלהתעמת עם מראות ומצבים מזוויעים שגם הם עושים את העיר (כמו עוני משווע, מכות והתעללויות בחלשים, או גופות מתגוללות על חוף הנהר כשהמים הם קברם). נורי לא בורח ממראות ומצבים אלה, כפי שגם הקורא, הנער הישראלי, לא אמור להניח את הספר בגללם. להפך. מיכאל בוחר לשוחח עם נורי וממילא עם הנער הישראלי, בגובה העיניים, כשהוא נאמן לדרכו הגלויה והישירה, שלא להסתיר ממנו את המציאויות כמות שהן.

ואכן, נורי גם אם הוא נער מפונק ורגיש, אין הוא נרתע מלהיחשף למציאויות אלה, ולא עוד אלא שבשיטוטיו ההרפתקניים לטעום כל התנסות, הוא מפתח אמפתיה וחמלה ליצורים מוכים ומדוכאים אלה, כשהוא פונה לעזור ולו גם כ"עובר על החוק" (גונב מאביו סיגריות כדי לתתם להומלס קטוע רגליים).

אם להגדיר סיפור ילדות זה, מבחינה ז'אנריסטית, יש לשייכו לאותה עלילה כרונולוגית התפתחותית שעניינה סיפור חניכה; דהיינו, צעיר היוצא ממקום מוגן ותומך של בית ומשפחה, כדי להתמודד עם החוץ הלא מוכר – התמודדות שיש בה כדי לחשפו לתהפוכות החיים והתנסויותיהם, במטרה לקדם את עצמו לקראת מימושו כאדם בוגר (קורצוויל 1973, 389-412). אמנם בסיפור זה נורי אינו עוזב בית, משפחה ואם מגוננת תמיד, עם זאת הוא נאחז בכל תירוץ כדי לצאת ולהתעמת עם החוץ, ולממש עצמו כבוגר ומנוסה. אלא שהתנסויות אלה לא מרחיקות לכת, וגם אם תהליך חניכתו מתנהל בין רחובות מסוכנים ופוגעניים, זריזותו ותושייתו של נורי עומדים לו בכל סכנה.

לא כן בהמשך (קיץ 1941). כאן התוודעותו אל בגדד הקשוחה ואל תהפוכותיה רבות הפנים, נעשית רק דורסנית יותר, ואם בתחילת העלילה התוודעות זו מקדמת אותו להיות נער בוטח ובוגר ברגישותו ובמודעותו, בהמשך – הוא מוצא עצמו יעד וקרבן להשתלחויותיה האנטישמיות של בגדד. שהרי עם רוחות הפשיזם שסחפו את העם העיראקי לכדי פרעות שלא נודעו קודם לכן, קורסת גם חניכתו של נורי – ומסיפור התפתחות של התמודדות ולמידה, הוא קורס תחת בגרות כפויה של טרם עת. במה דברים אמורים?

ב-2 ביוני 1941 (חג השבועות לפי התאריך היהודי), יצא נורי ואחותו לקצה העיר לחגוג עם הסבתא-רבא שלהם. בהיסטוריה של יהודי עיראק הפך תאריך זה מחג לחגא, כאשר בימי חג אלה פרץ אל רחובות בגדד המון מוסלמי שלוח רסן, כשהוא מתעלל, מכה והורג בכל יהודי שנקרה בדרך (פירהוד: ביזה, שלל). ההרג היה כה אכזרי, שאי אפשר היה לזהות את הגופות שעוותו והושחתו ללא הכר, כך שהוחלט לקברם בקבר אחים (כ-180 -נרצחו, למעלה מ-2000 נפצעו, וכ-50.000 נבזז רכושם). כאן צריך להזכיר כי פוגרום זה לא נודע במשך שנים לציבור היהודי שאינו יוצא עיראק, ובניגוד לפוגרום שהתחולל ביהודי גרמניה ב"ליל הבדולח" (נובמבר 1938), ה"פירהוד" לא נכנס ללוח מועדיו ואזכוריו של העם בישראל, לא נדון בספרי הלימוד של תולדותיו, וממילא נפקד מהזיכרון הקולקטיבי שלו.[VII])

והנה, גם ב"סופה בין הדקלים" מופיע ה"פירהוד" כאירוע קריטי בהתפתחות העלילה, אם כי לפי גרסתו של נורי, התפרצות זו, לא באה לו כהפתעה.[VIII]  לפי נורי, כבר באביב 1941, נצטוו בבית הספר היהודי ללבוש מַדֵי חאקי (מורים ותלמידים), ובמאי 1941 הופסקו הלימודים, כשהוא וחבריו "חוגגים" את החופש שבא להם פתאום באמצע השנה.[IX]

הכרה מטרימה נוספת שאותתה לו על הסכנה העתידית, הייתה עזיבת התושבים המוסלמים והנוצרים את השכונה היהודית בה חי עם משפחתו. גם חברו הטוב נאיף עזב, ולא עוד אלא שגייס חבורת נערים מוסלמים כמוהו לחטוף את דניס, נערתו של נורי. אלא שנורי לא נרתע אחור; וכאן כמו מופיע לפנינו טיפוס אחר ולא-צפוי במרחב הדימויים של הנער היהודי בגולה – נער שלא רק מתיידד עם בני גילו המוסלמים, אלא יוצא לתקוף אותם כל אימת שהם מאיימים לפגוע בו. ואכן נורי, כמו נאיף, מארגן קבוצת חברים להשיב מלחמה  שערה, להביס את מזימותיהם.

כאמור, בסיפורו של מיכאל, ההיסטורי נשזר באישי, כשהוא מגולל את קורות ימי הזוועה האלה דרך טיול החג של נורי ואחותו – אל הפגישה המקרית באוטובוס עם דניס נערתו וצביח אחיה, ומכאן החלטתם להיפגש מאוחר יותר ולחזור יחד הביתה. נורי ואחותו מתעכבים ולא מגיעים בזמן הנקבע, כך שדניס ואחיה חוזרים הביתה בגפם, וכך נקלעים לאוטובוס דמים אחד, שם הם מוצאים את מותם ואת קברם בקבר האחים המשותף. עוד באותו לילה היה נורי לאדם אחר. הלום רעם ומוכה רגשי אשמה, הוא מתנתק מהעולם: לא מדבר, לא קורא, רק מתכנס בעצמו ללטף שעות את כלבו, ונטרף משאלות מתרוצץ ברחובות לחפש את דניס שאיננה. כך ימים ארוכים, עד שאביו מזהה בהתכנסות עצמית זו חוסר אחריות, או כפי שהוא מסביר לו: "אתה מבין שאינך עוד ילד….אתה חושב כי משמעות ההתבגרות היא חופש גמור… לא נורי. פירוש הדבר כי אחריות רובצת עתה על שכמך.".

במעמד מטלטל זה של שיח אב/בן, כמו מתפכח נורי: "מעולם לא חשב… כי משמעות התבגרות היא נטל נוסף." רק עתה הוא מבין שנזרק באחת מהילדות אל בגרות מוקדמת וכואבת – כאב "שהיה עצום מגילו". ואכן, "סופה בין הדקלים", כשמו כן הוא: סוּפה של טבע מדברי הרסני, סוּפה של חברה מוסלמית קנאית שאיבדה את שפיותה, וסוּפה של אובדן ושכול בגיל צעיר וללא הכנה. אלא שהסופה בין הדקלים אינה מסתיימת כאן, והיא הולכת ונמשכת עם אֵימֵי ה"פירהוד" שלא מתפוגג, ועם המשפחה הפושטת צורה ולובשת צורה – גם לספר הבא, "אהבה בין הדקלים" (1990).

ובאשר לספר הנעורים "אהבה בין הדקלים", יש להעיר כי סיפור זה מתמקם שש שנים מאוחר יותר, 1947, כאשר מיכאל מציג לנו הפעם נער בשם סעיד, שהוא מעין גלגולו של נורי (או אינטרפרטציה על תהליך החניכה הפרובלמטי שלו). סעיד הבוגר יותר הוא תלמיד בשנתו האחרונה בתיכון, אבל כמו נורי הוא סקרן והרפתקן, כשטווח ההרפתקאות שלו מתפשט מעבר לבגדד אל גבול סוריה מחד, ואל חציית הגבול האיראני מאידך.

10647

ואכן, שנת 1947 היוותה סמן טראומטי נוסף בחייה של הקהילה היהודית בעיראק, כאשר עם הסלמת המאבק היהודי-הערבי על ארץ ישראל ומלחמת השחרור בפתח, נתפסים גם יהודי עיראק כמשתפי פעולה ובוגדים, ומועדים לרדיפות, לכלא ולמוות. כך נאג'י, אחיו הסטודנט של סעיד, פעיל המחתרת הציונית בעיראק, שנתפס ונשפט לעינויים ולעבודת פרך; כך אביו, שקרס כלכלית, חלה ונפטר; וכך גם האם חסרת האונים שאינה יודעת אנה היא באה, כשסעיד וחבריו מנסים להבריח גבולות לארץ ישראל.

עם זאת יש לציין, כי סיפור מדכדך זה מוצג בעת בעונה אחת גם כסיפור אהבה נלהב ומשובב לב. מיכאל מנכיח את הנעורים בכל עוזם, בקשר הרגשי הבלתי אפשרי בין לואיז בת העשירים שכל העולם פתוח לפניה, לבין סעיד הנער השכן. כאמור קשר בלתי אפשרי זה הולך ומתפתח, חרף פער המעמדות בין השניים, וחרף האיסור של קֽרבה בין המינים – כאשר העלילה בונה את עצמה לסירוגין, פעם על ידי לואיז ופעם על ידי סעיד. עם זאת, מבנה פואטי זה אינו דו-שיח (הם מנועים ולוּ מלהתקרב זה אל זו), ואף על פי כן, ובצורה עקיפה, שיש בה מן המרד ומן הכמיהה לחופש בלתי נדלה – הולך ונוצר סיפור משותף, כשכל אחד מהם מספר את אירועיו, חוויותיו ורגשותיו, מנקודת מבטו: לואיז – ממרום משכנותיה המפוארים, בבגדד ובטהרן, עם סבא מיליונר, ואחים אנשי עסקים מהודו ועד לונדון – אל מול תחבולותיו והרפתקאותיו של סעיד התועה בין מדברות וגבולות.

רומן נעורים זה מרחיק לכת מקודמו, ופרט לעלילותיה של חבורת נערים במצבי הסתכנות נועזים, מפתיע מיכאל גם בתכניו הלא שגורים של סיפור אהבה בוסרי, הדן בגילוייו הסקסואליים בצורה עדינה אך פרטנית (לגילאי העשרה), ולא כל שכן על דרך של שוויון מגדרי. שהרי, לא הנער משמש כאן פֶה לנערה, כנהוג בחברה המסורתית, ולא הנערה מוצגת כאן, כנצפה, כנועה ושותקת בצד הנער. להפך, לואיז כמו סעיד, יוזמת ומפעילה את אהבתם, כשהיא הקובעת ומחליטה לגבי קיומה והמשכה, כמו גם לגבי סיומה ופרידתה – פרידה מודעת גם מנעוריהם וגם מהמקומות בהם פרחו באהבתם (החידקל, הדקלים והמדבר).

למותר לציין כי "סופה בין הדקלים" ו"אהבה בין הדקלים", היו לספרים פורצי דרך בספרות הנוער הישראלית. שהרי באמצעות סיפורי ילדות/נערות אלה, מציע מיכאל תיקון כפול הן לגבי יהדות עיראק והן לגבי הקורא הישראלי הצעיר. כאמור, המהגר היהודי העיראקי התבייש לספר את עצמו בישראל דאז, כשהוא ממזער את זהותו – כקהילה, כמקום, כהיסטוריה. לא כן סמי מיכאל. הוא הראשון שהעז לקרוע באחת את מסך הבושה, ובאמצעותם של נורי/סעיד/לואיז, הוא מיידע אותנו מהי בגדד היהודית, על פי תפיסת העצמי-ההיסטורי של משפחה יהודית רב-דורית ורב-שורשית, קשריה עם עם-הארץ הערבי לידידות וליריבוּת (שלא לדבר על הזעזוע הלאומי שמוטט את הקהילה היהודית לעזוב אחר מאות בשנים את מולדתם, כפליטים ומהגרים).

ובאשר לקורא הישראלי הצעיר – סיפורי הילדות הבגדדיים של מיכאל מעניקים לו לא רק הבט ספרותי חדש וחתרני לגבי נעורים מה הם, אלא גם מפגישים אותו עם "גלות" אחרת ועם נערים "גלותיים" אחרים, כשהוא לוקח חלק בחייהם (הרפתקאותיהם, משפחותיהם, אהבותיהם), ובה בעת מקבל הסבר (שמיכאל דואג לספק לו בלשונו הציורית), מה היו החיים היהודיים בעיראק, על דרכי התנהגותם, תרבותם ולשונם – בבית ובחוץ, מסביב לשולחן המשפחה או בבית קפה, על גגות בגדד או במרתפיה. כלומר, מה שתכניות הלימוד, בספרות ובהיסטוריה לא אֽפשרו לנוער הישראלי ללמוד על אודות התפוצה היהודית שבין הפרת והחידקל, הנה באה היצירה של סמי מיכאל, והעשירה אותו.

ועוד הערה שיש בה מן הסיכום אבל גם מן ההקדמה: בישראל הרב-תרבותית של הכאן והעכשיו, מרבים חוקרי וחוקרות הספרות להצביע על מיעוט היצירה לילדים ונוער בנושאי הילד המזרחי וממילא ההוויה המזרחית. במאמר משנת 2015 "צבעים אמתיים: על ספרות ילדים מגוונת" כותבת דנה קרן-יער:

"מעטים הם ספרי הילדים המספרים בעברית על ילדים מעיראק, מרוקו, לוב ותימן, ומעטים מהם ספרים המעודדים את צאצאי הדורות שהיגרו מארצות אלה לזהות את עצמם בסיפור ולהכיר את עצמם דרך השיר. […] המחסור ניכר גם באיורים, שלעתים הם שנותנים אינטרפרטציה למוצאן של הדמויות. כך, לצד הנטייה להתהדר בערכים של קבלת האחר, בולטת נטייה לעיוורון צבעים במה שקשור לאשכנזיוּת ומזרחיוּת ולייצוג דומיננטי של ילדים לבנים כגיבורי הסיפורים, ואובדות הזדמנויות של קוראות [קוראים, י"ב] רבות [רבים, י"ב] להזדהות ולתת לאישיות להבשיל מתוך התחושה של הכרה בערך העצמי […] יוצא איפוא ש'כשספרות ילדים' אינה מאפשרת את התהליכים האלה, היא הופכת לאחת המסגרות הראשונות בהן הלובן מוצג כנורמלי, ניטרלי ולגיטימי, בעוד שירתם [יצירתם, י"ב] של ילדים בצבעים אחרים דוהה ונמחקת".

גם רויטל מדר, במאמרה "ספרות הילדים השאירה בחוץ את הילדים המזרחים" (2015), משוחחת עם כמה מהחוקרים בנידון (רימה שיכמנטר, יותם שווימר, דנה קרן-יער, מירב אלוש-לברון), כשהכול מסכימים שאין התייחסות לסוגיה המזרחית בסיפורי או בשירי הילדים העכשוויים, וגם אם פה ושם התחברו יצירות בנידון (כמו ספרה דורית רביניאן "אז איפה הייתי אני?"), על הרוב הילד הלבן הוא הגיבור הדומיננטי; או כדבריו של יותם שווימר, עורך כתב העת הדיגיטלי "הפנקס": "בספרים הישראליים לא יהיה סיפור, שהגיבור שלו פשוט לא- ילד-לבן. כי אם זה לא-ילד-לבן, הוא בהכרח מאופיין סוציו-אקונומית."

לפיכך, אין תמה שסמי מיכאל בספריו לנוער מצטייר לא רק כראשון בכתבו את התפוצה היהודית שאינה אשכנזית, אלא גם ראשון בהבנייתה של ספרות ילדים מזרחית כז'אנר בפני עצמו. כך "סופה בין הדקלים" ו"אהבה בין הדקלים" – בייצגם את הילד היהודי יוצא עיראק, וכך ב"פחונים וחלומות" (1979), בייצגו את הילד המזרחי בישראל של המעברות. אבל לקריאת הכיוון של מיכאל לא נמצאו ממשיכים מספיק, והשאלה היא מדוע לא התפתחה ספרות הילדים המזרחית – הן בין סופרי הילדים בארץ, ולא כל שכן בין סופרי הילדים יוצאי המזרח? סוגיה זו דורשת את בדיקתה ובירורה, ואין ספק שנמשיך לעסוק בה בהקשר אחר.

 

פרופסור יפה ברלוביץ – המחלקה לספרות עם ישראל, אוניברסיטת בר אילן. כתבה עבודת מ.א. בנושא: "למהותה של ספרות ילדים". פרסמה מאמרים ומחקרים על אודות ספרות הילדים בארץ ובעולם. במשך שנים לימדה קורס מוביל תחת הכותרת: "ספרות ילדים – פואטיקה ותקשורת".

  1. בפרק ד' אדון במושג הילד האוניברסלי, וכמתבקש – בתת-הז'אנר "ספרות תם" [י.ב] []
  2. הרצאה זו מתחקה אחר נסיבותיה של שיפעה זו (שכמו הפכה למפעל תיעודי קולקטיבי של הדור),  בניסיון להתמודד עם משבר-הזהות הילידי, ועם המבוכה החברתית-התרבותית של בני הארץ הזאת – במהפך הדרסטי מיישוב הומוגני של חצי מיליון איש, בעל חזון ודרך, ומסד לתרבות מקומית ילידית – למדינת הגירה זרה, קרועה ומסוכסכת של בליל תפוצות, עדות ושפות. []
  3. ראו למשל, כעשב השדה (טביב 1948); כערער בערבה (טביב 1957); חולות הזהב (תמוז 1950); השוק הקטן (ברטוב 1957);  של מי אתה ילד (ברטוב 1970);  ברקיע החמישי (איתן 1962); סיפורי מישור (ס' יזהר 1964); חלונות לשמיים בן-שאול 1963); מקום שהנחלים הולכים (לוז 1965); הימים הראשונים (א' אלמוג 1968); קיץ בדרך הנביאים (ד' שחר 1969) ; הינשוף (אלוני 1975), ועוד. []
  4. נדנדות פח (אלירז 1963); שכונת חאפ (תלפז 1963); הר העצה הרעה (עוז 1970); חדר משפחה (ביבר 1972); הדוד פרץ ממריא, (שבתאי 1972); גבי וסיפורים אחרים (צמח 1972); הפרי האסור (בן-עזר 1977); אחרי ט"ו בשבט (ר' אלמוג 1979); מומנט מוסיקלי (קנז 1980) ועוד []
  5. עודד הנודד (ליברמן 1932); אנשי בראשית (שמאלי 1933); בני היורה (שמאלי 1937); ידידי מרחוב ארנון (גולדברג 1943); שישה סיפורי קיץ (ס' יזהר 1950);  שביל קליפות התפוזים (גוטמן 1958);  סומכי (עוז 1977); קישונה (בן-נר 1978). []
  6. "ואני אינני ירא… אתה יודע כמה פעמים עמדו לשחוט אותי… מאז שיצאתי את ירושלים החרבה?… אמרו להשמיד אותי בבבל ובפרס. בספרד ועל פני אירופה כולה. במשך דורות הקיזו את דמי. ברגע זה ממש היטלר משסע את בשרי. מאות פעמים שחטו אותי ועם זאת אני יושב כאן ונהנה מהבמיה… אתה מבין?… עשויים לשחוט בכל רגע, אבל היהודי שבך, שהם מבקשים לחסל, יוסיף לחיות תמיד, תמיד". (מיכאל 1975, 60-59 []
  7. בשני העשורים האחרונים רבו בארץ ספרי המחקר שעסקו באירוע זה. רובם חוקרים יוצאי עיראק. ראו: "הפרעות ביהודי בגדאד – חג שבועות תש"א (2-1 ביוני 1941) "(גליצנשטיין-מאיר 1981); שנאת יהודים ופרעות בעיראק: קובץ מחקרים ותעודות (מורה ויהודה 1992 []
  8. עשר שנים קודם לכן הסתיים  המנדט הבריטי בעיראק (1931), והמלך פייסל ביקש להמשיך את קשריו עם האימפריה הבריטית. אלא שלא עברו ימים רבים והוא הלך לעולמו, ובנו, המלך גאזי, שלא הצליח לייצב את שלטונו, מצא עצמו תחת מאבקן האימפריאליסטי של גרמניה ובריטניה שניסו לעגן את השפעתם בעיראק. כבר ב-1933 נטה המלך גאזי להתחבר עם גרמניה, ועם המפלגה הנאצית שעלתה אז לשלטון. ולפיכך לא בכדי צברו התנועות הפשיסטיות כוח והשפעה בעיראק, והחלו מצמצמים את שטחי מחייתם ופעילותם של היהודים. []
  9. בחודש זה, חידשו הצבאות הבריטים את התקפותיהם באזור, בניסיון לחזור ולכבוש את עיראק מההשפעה הנאצית, וכחלק ממלחמת העולם השנייה שפעלה כבר במלוא המרץ באירופה. בסוף מאי התחלת יוני, בשעות המתות שנוצרו בין נסיגת הצבא העיראקי המובס ובין כניסת הגדודים הבריטיים, החל המון ערבי מוסת להשתולל, ובתוך המבוכה והמבולקה של אין-שלטון – פתח בפוגרום דמים זה. []
כתיבת תגובה

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.