4 ספרות

שירה היא עולם ומלואו

למה רבים כל כך כותבים שירה לילדים ולמה מעטים כל כך ספרי השירה שרואים אור?

אפריל 28, 2016  

"פעם הקוראים חיזרו אחרי השירה, היום השירה מחזרת אחרי הקוראים", טוענת שלומית כהן אסיף, מבכירות המשוררות והסופרות לילדים בארץ. "השירה שנכתבת לילדים היא חלק בלתי נפרד מן השירה בכלל וגורל משותף להן", היא מוסיפה. "פעם קראו קילומטרים של שורות, היום מסתפקים בהרבה פחות – כך לגבי השירה למבוגרים וגם לילדים". ובאמת, אנו רואים בשנים האחרונות ירידה במספר ספרי השירה לילדים שרואים אור בהוצאות הממוסדות, בעוד כתיבת השירים עצמה אינה פוסקת, ואף נדמה שרק גוברת. מיזמים עצמאיים ומגוונים, ספרים בהוצאה עצמית ומימון המון, בלוגים, סדנאות ועוד – רבים כותבים, ומעטים מתפרסמים בשיטה הישנה והמוכרת.

גם אנחנו ב"הפנקס" מבקשים לעודד את כתיבת ופרסום השירה לילדים על ידי מדור היצירה המקורית והאסופות שמופקות בכנסי "הפנקס" השנתיים. כדי להבין טוב יותר את הלך הרוח הנוכחי, החלטנו לבדוק מה באמת מצבה של השירה לילדים ואיך מרגישים אלו שכותבים אותה.

גלית מסה, ששיריה התפרסמו ב"הפנקס", כותבת שירה כיוון ש"אני לא יודעת לכתוב פרוזה". היא מסבירה ש"הרעיון של סיפור עם התחלה, אמצע וסוף זר לי. כקוראת וככותבת, וגם בחיים ,קשה לי לתפוס דברים שמתפתחים על ציר הזמן. בשיר יש אלמנט אל זמני שמאפשר בשעת הקריאה להחזיק בבת אחת את כל הקצוות של הרעיון המובע בו, לכן זו צורת ביטוי שיותר מתאימה לי".

מה מיוחד בצורת הביטוי הזו?

"הייחוד של צורת ההבעה השירית הוא שהתבנית הקצבית והמוסיקלית, שפונה למשהו ראשוני וקדום בנפש, מייצרת מעטפת שיכולה להכיל בתוכה עולמות רבים. אפשר להניח זה לצד זו גיחוך, אימה ונוחם, ולנוע משפה יומיומית למשלבים לשוניים גבוהים מאוד, הלוך חזור, והדבר יהיה טבעי לגמרי. ושוב, בגלל מבנהו המיוחד, שיר יכול להיתפס על ידי הנפש בשעת הקריאה כיחידה אחת, גם אם חלקים רבים ממנו אינם מובנים לקורא".

חמישה חמוסים בשדה חומוס / גלית מסה

חֲמִשָּׁה חֲמוֹסִים בִּשְׂדֵה חוּמוּס
יָשְׁבוּ וּפָכְרוּ בְּהוֹנוֹת
אַרְבָּעָה לְבָנִים, אֶחָד חוּם
וּשְׂפָתַיִם לוֹ גַּם לְבָנוֹת

אַרְבָּעָה חֲמוֹסִים בִּשְׂדֵה חוּמוּס
(אַחַד הַלְּבָנִים נֶעֱלַם לֹא מִכְּבָר)
אָמְרוּ: כֹּה גָּדוֹל וּמְגֻוָּן הַיְּקוּם
וּסְתָם כָּךְ פֹּה נִתְקַעְנוּ בְּאֶמְצַע הַכְּפָר

שְׁלֹשָׁה חֲמוֹסִים בִּשְׂדֵה חוּמוּס
(עוֹד אֶחָד הִסְתַּלֵּק לוֹ פִּתְאוֹם בַּחֲשַּׁאי)
אָמְרוּ זֶה לְזֶה: זֶהוּ שֶׁטַח תָּחוּם
וּסְלָעִים מִכָּל עֵבֶר חוֹסְמִים אֶת הַגַּיְא

אִם נֵלֵךְ, תֵּעָצַרְנָה רַגְלֵינוּ
זְנָבֵנוּ כָּךְ סְתָם יִתָּפֵס
יֵשׁ פֹּה שֶׁפַע מָזוֹן וְחֶבְרָה נֶהְדֶּרֶת
וּשְׁקִיעוֹת שֶׁחֲבָל לְפַסְפֵס

שְׁנֵי חֲמוֹסִים בִּשְׂדֵה חוּמוּס
(הַשְּׁלִישִׁי תָּפַס אֹמֶץ וְרָץ לוֹ פִּתְאוֹם)
מִלְמְלוּ: הַיְּקוּם, הוּא מִמֵּילָא עָקוּם
וּסְעָרוֹת מְהַלְּכוֹת בּוֹ, בְּרַעַשׁ אָיֹם!

חָמוֹס יְחִידִי בִּשְׂדֵה חוּמוּס
(חֲבֵרוֹ, כִּמְרַחֵף, הוּא נִמְשַׁךְ אֶל הָהָר)
אָמַר לְעַצְמוֹ –
נוּ, אֶפְשָׁר עוֹד לָקוּם –
אַךְ אִוְשַׁת הֶעָלִים כְּבָר יָדְעָה:

הוּא נִשְׁאַר.

איור לשיר: שירז פומן

איור לשיר: שירז פומן

אהבת שירה בתור ילדה?

"אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה מסתובבת וממלמלת שורות מתוך שירים – שלא היו מובנות לי, אבל הילכו עלי קסם (למשל ,הצירוף: 'לא יאומן כי יסופר' של ע. הלל, שנשמע לי כמו כישוף; או: 'זהב פרוויים' מתוך 'גלגוליו של מעיל' של קדיה מולודובסקי, שנשמע לי חגיגי ומואר). בלעתי את השורות האלה ואחרות בשלמותן, כמו כמוסה, ומשהו בי ידע שאני יכולה להניח להן להתפרק ולהתפענח בתוכי לאט-לאט, לאורך שנים רבות".

לפי תפיסתה של שלומית כהן אסיף, כתיבת פרוזה היא "מסע ארוך", ואילו כתיבת שירה – "ניסיון לצוד את הרגע". היא מסבירה שב"מציאות הממוחשבת והקליפית שבה הכול מיָּדי, הכותבים, ותיקים וחדשים, מעדיפים את המיָּדי. מעלים לפייסבוק, מצפים לתגובות מיָּדיות. סבתא כותבת לנכד ספר שירים, גננת ותיקה יוצאת לגמלאות ותורמת מניסיונה כמה ספרי שירה למדף. שמתם לב שמספר הנשים הכותבות שירה לילדים גדול לאין ערוך לעומת הכותבים הגברים?"

אם כך, השירה לילדים עדיין רלוונטית?

"עם כל הדברים שציינתי השירה עדיין רלוונטית, כן. כי הגעגוע, הכאב, האהבה והמוות – תמיד רלוונטיים. מי ישרוד מבין המשוררים ומי ייעלם? ימים יגידו. ולמה 'דני גיבור' של שטקליס ו'פזמון ליקינטון' של לאה גולדברג, הם חתיכת נצח?"

טקסט: מרים ילן-שטקליס, איור: דוד פולונסקי

טקסט: מרים ילן-שטקליס, איור: דוד פולונסקי

כיצד את עובדת על שיר חדש?

"לשתף בתהליך כתיבת שיר? איזו שאלה אינטימית! כשהייתי קטנה, ביקרנו פעם ב'עלית' ברמת גן. ראיתי איך מייצרים שם סוכריות טופי. מאז אינני אוכלת טופי. אוכל לשתף בתהליך בניית קובץ שירים ועריכה.

בקלסר פרחוני יש שירים שלמים (אבל לא מושלמים) וגם חצאי שירים, או שורות בודדות שהיו פעם שירים ונותרו בבדידותן מרוב מחיקות (אני יותר מוחקת ופחות כותבת). מדי פעם אני חוזרת לקלסר, ואת השירים הראויים מנקדת ומעבירה לקלסר שצבעו כחול. אני אוהבת לנקד שירים, הניקוד עוזר לי לזהות צרימות מוסיקליות.

את השירים מן הקלסר הכחול אני מעבירה מדי פעם ליועצים (ילדים ומבוגרים) וקשובה להערות שלהם. משך הזמן אני בונה לי ספר דֶמֶה, מדביקה את השירים, בוחרת שיר פתיחה שיוביל את הקובץ ושיר סיום שאמור לסגור. לא פעם אני מתנצלת בפני שיר זה או אחר שלא שיבצתי אותי בקובץ ומבטיחה שיימצא לו מקום בספר הבא (ולא אחת שוכחת לקיים).

המחיקות והליטוש הם חלק מן התהליך. פתאום שיר ארוך הופך לשיר קצר – ביני לביני אני קוראת לקצרצרים האלה 'שירי בוטן'. וקיימים שירים שמגיעים לקורא ללא מחיקה וללא נגיעה, כפי שנכתבו בלילה בעיפרון. דוגמא לכך הוא השיר 'גובה החלום':

מתוך: "ציפור, לאן את נוסעת?"

איור: גיל-לי אלון קוריאל, מתוך: "ציפור, לאן את נוסעת?"

כמעט בכל קובץ אני נותנת לצייר זכות למחוק שלושה שירים. גיל-לי אלון-קוריאל, שציירה לי שלושה ספרי שירה, היא יועצת נפלאה שתרמה לא מעט בבחירת השירים. ושם הקובץ? השם מתנגן לי בראש, ואני שומרת אותו לעצמי בלבד, עד שהופך להיות של כולם".

לאור המצב הנוכחי, שבו מתפרסמים מעט מאוד ספרי שירה, אנא שתפי אותנו בהוצאת ספרך האחרון, "הצבע השמיני".

"תהליך העבודה על ספר השירים 'הצבע השמיני' (הוצאת צלטנר) הייתה מבחינתי התנסות אחרת וחדשה. לרוב הוצאות הספרים פונות אלי ומתעניינות בכתב יד חדש שלי. ופה במקרה פניתי להוצאה לחפש את מספר הטלפון של הציירת ענבל לייטנר, ודורית צלטנר ענתה. פרט לבחירת שם הקובץ שהיא שלי, לקובץ הזה אחראים שניים: המפיקה דורית צלטנר והעורך-המשורר רמי סערי. השקפתי מן הצד מבולבלת ונבוכה: איך שניים שאינם מוכרים לי קוראים את השירים במבט אחר ובמרחק אחר. שיר כמו 'מסננת כזאת', די לי שנכתב, ודאי לא היה מגיע לדפוס, אלא נשאר שלי. דורית ורמי התעקשו. עכשיו מסתבר שזה אחר השירים האהובים בקובץ ומצוטט רבות".

נָתְנוּ לִי מְסַנֶּנֶת לַפֶּה
שֶׁאֵדַע מַה לּוֹמַר,
מָה אָסוּר וּמַה מֻּתָּר.
שֶׁאַגִּיד מִלָּה מְנֻמֶּסֶת וְיָפָה,
שֶׁאֶבְלַע מִלָּה חֲצוּפָה.

נָתְנוּ לִי מְסַנֶּנֶת לַלֵּב
שֶׁתֹּאמַר אֵיזֶה חָבֵר לִבְחֹר
וְעַל מִי לְוַתֵּר,
אֶת מִי לֶאֱהֹב פָּחוֹת
וְאֶת מִי יוֹתֵר.

בַּלַּיְלָה, בְּלִי מְסַנֶּנֶת,
אֶת עֵינַי אֲנִי עוֹצֵם,
בְּלִי אָסוּר, בְּלִי מֻתָּר
חֲלוֹם קָטָן חוֹלֵם.

 

על שיריה מספרת גלית מסה כי הם "כתובים במתכונת של שירי ילדים, אבל לפרקים מופיעה בהם שפה גבוהה מאוד. הם עוסקים, לעתים קרובות, בנושאים ששייכים לעולם המבוגרים, אבל מטופלים בצורת חשיבה ילדית. יש להם גיבורים מופרכים מאוד, שמתאפיינים בחוסר התאמה קיצוני ביותר לעולם שבו הם חיים, ולכן יש בהם מידה לא מעטה של אומללות מגוחכת.

הם נכתבו כך מתוך צורך: כתבתי שירים 'רציניים' בגוף ראשון כל חיי, אבל לא הראיתי אותם כמעט אף פעם לאיש, כי הביכה אותי החשיפה הכרוכה בכך. בשלב מסוים התחילו להופיע במחברותיי שירים מסוג חדש, שנראו, מבחינה חיצונית לפחות, כשירי ילדים. החלטתי באופן מודע להתמיד במגמה הזאת, כי ידעתי שאת השירים האלה יהיה לי קל יותר לשתף עם  הזולת, בגלל איכותם הקלילה והמבדרת, והפחות אישית לכאורה".

איך את כותבת שיר?

"אני בדרך כלל נאחזת ברעיון מסוים – ויזואלי, פילוסופי, מילולי או צלילי, ומחליטה להתייחס אליו ברצינות וללכת עד הסוף אל המקום שאליו הוא לוקח אותי, מוזר ככל שיהיה. אני לא מפחדת מנונסנס, ואני שמחה במיוחד כשעולה בידי לכתוב שיר שמשוחרר מכבלי המשמעות הסטנדרטיים, אבל כזה שבכל זאת מפעיל רגש כלשהו אצל הקורא.

הכריש עם הצנונים באוזניים / גלית מסה

הנה הוא שוב הכריש
כבר ראיתי אותו היום פעמיים
הנה הוא, הנה הוא שוב הכריש
הכריש עם הצנונים באוזניים
זה שנמאס לו לשמוע מים.

שוחה ימינה, שוחה שמאלה, שוחה מסביב
שוחה ואומר לעצמו –
לא מקשיב, לא מקשיב, לא מקשיב
שוחה הכריש עם קמטים במצח
שוחים הקמטים ואומרים לו: בטח
יש מקום בקרקעית הים
בו מסתתרת בריכת יבשה
תמצא אותה, תבנה לך בית בפנים

תכין גם מקום לשני הצנונים
יהיה לך שקט
תוכל לשחק
כל הימים
חמש אבנים.

איור לשיר: רחל סטולרו-חיים

איור לשיר: רחל סטולרו-חיים

למרות שהמניע לכתיבת השירים הוא רצון בתקשורת, אני לא חושבת על קהל יעד כשאני כותבת אותם, ובהתבוננות לאחור נראה שקהל היעד שלהם הוא פשוט אני, או קורא שכמותי: אדם שאוהב את השפה העברית וקשוב למוסיקליות שלה, וחש לעתים קרובות שלא בנוח בתוך עולם המבוגרים, בלי קשר לגילו בפועל".

המשוררת ניצה פלד, ששיריה פורסמו גם כן ב"הפנקס", מספרת שהמוטיבציה לכתוב שירה נובעת מכך ש"רוב הזמן אני חושבת שירה. שנים רבות כתבתי שירה – לא לילדים. אין לי הסבר טוב למה דווקא עכשיו המחשבות שלי התגלגלו לשירה לילדים. כבר אין לי ילדים קטנים ועדיין אין לי נכדים – אז זה לא הטריגר הנפוץ. אולי זה עולם התום או התום המדומיין שממלא אותי כמיהה בימים שבהם הכי קל להיות נואש או ציני. והרצון להאמין שילדים יכולים עדיין להתחבר לדקויות, לחמלה. הם הרי המבוגרים של מחר, ואם לא הם, אז מה יהא על המחר?"

"שיר בוקר" - טקסט: ניצה פלד, איור: קרן כץ

"שיר בוקר" – טקסט: ניצה פלד, איור: קרן כץ

האם העובדה שההוצאות לאור ממעטות לפרסם ספרי שירה חדשים של משוררים/ות לא מוכרים/ות משפיעה עלייך כמשוררת?

"כמי שיודעת לכתוב רק שירה, ועוד כזו שרק מעטים מתחברים אליה, אין לי ספק שהעובדה שהמצרך שלי אינו מבוקש מדכאת את פוריות הכתיבה".

אם כך, האם ההוצאות לאור צריכות לפרסם יותר ספרי שירה?

"אינני יודעת אם הבעיה היא ההוצאות או אופנות הקריאה. נדמה לי שלאחרונה דווקא יוצאים לאור גם כל מיני ספרי שירה לילדים. באופנות אין טעם להילחם, תרבות הקריאה והפורמטים שלה משתנים כל הזמן ועת לכל חפץ תחת השמים".

מי שהחליטה לא להמתין להוצאות הספרים על מנת ששירתה תגיע לקהל הרחב היא רחלי ארז, שהקימה את הבלוג "השלולית", שבו היא מפרסמת את שירי הילדים שכתבה. "אני רוצה שילדים והוריהם ייחשפו לשירים וייהנו מהם, והבלוג מאפשר את החשיפה הזאת", היא מסבירה. "כמובן שאפשר גם להגיע דרך הבלוג אל ילדים. השירים הם קצרים והם מיועדים לילדים בגילאים שההורים עדיין מקריאים להם, ולכן ההורה פשוט יכול להקריא מהבלוג במקום מספר. ילדים מאוד אוהבים ונמשכים לדברים של מבוגרים כמו הפלאפון של אמא/אבא או המחשב. כך שבשמחה הילדים יקשיבו למה שההורה מקריא דרך מכשיר הפלאפון".

d7a6d799d7a4d795d7a8

מה הניע אותך לכתוב דווקא שירה לילדים?

"יש לילדים דרך התבוננות רעננה על העולם. הכול עבורם חדש ושונה. אדם מבוגר יעבור ליד שלולית מבלי להבחין בה, בעוד ילד יבחין כבר מרחוק בשלולית וירצה לחקור אותה ולהיכנס אליה. אני כותבת שירים לילדים כי כך גם אני חווה את העולם כמו ילדה, ומתרגשת מהדברים הפשוטים והבנאליים לכאורה".

כיצד היית מגדירה את סגנון השירה שלך? על מה את כותבת?

"אני כותבת שירים קצרים ופשוטים, הכתובים מנקודת מבט של ילד. אני מנסה להסתכל על העולם דרך עיניים של ילד, כך שכל השירים מספרים על דברים שמעניינים ילדים. כמו ארטיק, שלולית, כלב, אח קטן, חורים. אני נמצאת בקרבת ילדים, מרגישה ילדה יחד אתם, ומנסה לתפוס את הרגעים הקטנים שיוצרים את השירים".

d79ed7aad7a0d794

עבור דפנה בן צבי, סופרת ומשוררת, כלת פרס דבורה עומר לספרות ילדים, "כוחה של השירה לילדים והייחוד שלה – ואין היא שונה בהקשר זה מן השירה בכלל – הוא ביכולת הפלאית שלה לתפוס את הרגש: לא רק להעניק לרגש סיפור – כלומר מובן ומשמעות, כפי שעושה הפרוזה – אלא להמחיש אותו, לגלם אותו. השירה, לילדים ובכלל, היא קוסמת גדולה", מוסיפה בן צבי. "היא מצליחה לתפוס, באמצעות מלים כלליות, משותפות, את הרגש הפרטי, שממהותו נטול מלים. בכך טמונה הנחמה שיכולה להעניק השירה, ובכך נחשף משהו מהכוח המרפא שעשוי להיות לה.

טקסט: דפנה בן צבי, איור: עפרה עמית

טקסט: דפנה בן צבי, איור: עפרה עמית (מתוך: "שירים לעמליה")

השירה יכולה לחלץ מהבדידות שכופים על כל אחד ואחת מאתנו כל אותם רגשות שאינם ניתנים להבנה ולביטוי. כך, למשל, בשיר 'לבדי' של מרים ילן-שטקליס מוצא הילד, באמצעות השיר, ביטוי לרגש הכואב של הבדידות. הוא מוצא בנות ברית לכאב הפרטי שלו – מלים – ודרכן הוא מוצא בני ברית נוספים: קוראים וקוראות, מאזינים ומאזינות. הילד בשיר לא רק מוצא מלים, אלא גם ממציא אותן: 'לבדיתי, לבדיתי ובכיתי'. נראה כי תחושת הלבד שלו היא כה קשה, כה פרטית, עד כי אין מלה בשפה הכללית שיכולה להעביר אותה ולפיכך הוא ממציא את 'לבדיתי', מלה שיש בה, כמו בחלום, עודף של משמעות: גם לבד, גם הייתי, גם בכיתי.

אִמָּא אָמְרָה: שָׁלוֹם לְיַלְדִּי.
שָׁלוֹם מַחֲמַדִּי וְהָלְכָה.
וְאֵינֶנָּה,
וַאֲנִי לְבַדִּי.
לְבַדִּיתִי, לְבַדִּיתִי –
וּבָכִיתִי.

אַחֵר-כָּךְ, אָמַרְתִּי לַדֹּב:
דֵּי, עַכְשָׁו דֻּבַּי-
דֹב יִהְיֶה דֻּבַּי טוֹב.
שֵׁב עַל יָדִי.
שֵׁב מַחְמַדֵּי,
אִמָּא תָּשׁוּב בְּקָרוֹב.

דֹּב כָּמוֹךָ, אָסוּר לוֹ לִבְכּוֹת,
גַּם עַל הַדֶּלֶת אָסוּר לְהַכּוֹת.
דֹּב גָּדוֹל אַף פַּעַם לֹא יִבְכֶּה,
דֹּב גָּדוֹל יֵשֵׁב בְּשֶׁקֶט וִיחַכֶּה.
דֹּב גָּדוֹל אֵינוֹ דֻּבּוֹן קָטֹן.
טִפְּשׁוֹן…
נָכוֹן?
נָכוֹן, מַחֲמַדִּי?
אֲבָל לָמָּה אִמָּא שֶׁלִּי הוֹלֶכֶת
וַאֲנִי לְבַדִּי?
לְבַדִּיתִי, לְבַדִּיתִי –
וּבָכִיתִי…

היכולת של השיר לתפוס את הרגש היא אחת הסיבות לכך שבעוד שסיפור לילדים אמור להיות 'חמוש' בסוף טוב, שיר לילדים יכול להביא נחמה, גם אם אין לו סוף טוב. כך הדבר בהרבה מאוד מהשירים של ילן שטקליס: מיכאל לא בא; הירח, ב'מעשה בילדה בודדה', לא מספר לילדה סיפור – לא עצוב ולא שמח; הדמעות של דני ממשיכות לזלוג מעצמן – ובכל זאת, השיר מביא אתו נחמה ומרפא לנפש, גם אם רגעיים, שכן הוא מצליח – בדרך קסם, נס – לתקשר את מה שבמהותו בלתי ניתן לתקשורת: את הרגש הפרטי כשהוא לעצמו".

האם שירה לילדים היא ז'אנר שמתאים יותר לדור החדש? או שאולי מדובר דווקא בז'אנר ארכאי?

"אני לא חושבת שאפשר לומר על שירה שהיא ז'אנר ארכאי וגם לא שהיא מתאימה לדור זה או אחר. במובן מסוים השירה נמצאת מחוץ לזמן, היא מורדת בזמן, ובוודאי שאינה מתקדמת אתו לשום מקום; ההפך, אם יש לה קשר אל הזמן, הרי שזה קשר של חזרה – השירה חוזרת לאחור בזמן. יש בשירה, לילדים וגם למבוגרים, חזרה לממדים הראשוניים, הבראשיתיים, של השפה. שהרי בתחילת ההתפתחות, הקול – הבכי, הצחוק, המלמול – פורץ מן הרגש, הוא מעורב ברגש (בכאב, בהנאה), ורק לאחר מכן הדיבור מתנתק מהרגש והופך להיות תכליתי, תקשורתי.

טקסט: דפנה בן צבי, איור: עפרה עמית (מתוך: "שירים לעמליה")

טקסט: דפנה בן צבי, איור: עפרה עמית (מתוך: "שירים לעמליה")

דרך הדגשת החומריות של המלים – הקצב שלהן, המצלול שלהן, המוסיקה שלהן – חוזרת השירה לאותם ממדים יצריים, חומריים, של השפה. ייתכן שיש בכך הסבר מסוים ליכולתה לתפוס את הרגש, לבטא אותו; השירה תופסת לא רק את המשמעות של הרגש, אלא גם, ואולי בעיקר, את הקצב שלו, את המוסיקה שלו, את התנועה שלו, היא מהדהדת אותם דרך המלים, באמצעות המלים, בין המלים. לפיכך נראה לי שהעונג הטמון בקריאת שירה – לילדים, כמו גם למבוגרים – אינו תלוי תקופה. הוא קשור לחזרה אל רגעי היווצרות השפה, ולגודש הרגשי שממנו היא צמחה".

לאור הדברים הללו, כמעט מפתיע שהוצאות לאור ממעטות לפרסם ספרי שירה חדשים, במיוחד של כותבים לא מוכרים. האם הקהל נוטה יותר לפרוזה, או לשירה קלאסית? שמעון ריקלין, עורך ספרי ילדים בהוצאת "מודן" מבהיר שבאופן כללי "קוראי השירה – גם זו המיועדת למבוגרים – קוראים ספרים של משוררים ידועים שכבר נחשפו אליהם – מן הסתם משוררים שמישהו כבר הימר עליהם קודם לכן. באשר לשירים לילדים: גם כאן השיקולים הפואטיים הם בעייתיים. כיום, בגלל חוק הספרים, כמעט לא קונים ספרי ילדים חדשים, וזאת משום שיש מספיק ספרים שכבר הצליחו בעבר, הקלאסיקה שאפילו סבים וסבתות גדלו עליה, והם נמכרים בזול. הוצאת ספרי שירה חדשים לילדים היא הימור לפחות לעוד 18 חודשים, עד שאפשר יהיה להכניס אותם למבצעים (שאז, כידוע, גם ההוצאה וגם המחבר פשוט מפסידים).

בשנים שלפני כניסת החוק לתוקף, אכן הוצאנו כמה ספרי שירה לילדים. למשל, 'איתמר 8, קומה 3' מאת רומם סרנגה. הוצאנו אותו כי הוא (למי שעדיין לא יודע), פשוט מקסים. את 'אבא אמא קרוסלה' מאת נתי בית, ספר שירה לפעוטות, הוצאנו כי חשבנו שפעוטות יאהבו אותו (כמובן שקיווינו קודם כול שההורים יאהבו אותו). אני לא בטוח שאני מחפש דווקא שירה חדשה. אני מחפש ספרים שיקסימו אותי ואת שאר אנשי המערכת וההוצאה לאור, ובשלוש מלים: כישרון ושאר רוח".

טקסט: נתי בית, איור: רעיה קרס

טקסט: נתי בית, איור: רעיה קרס

ריקלין מוסיף שהוא אינו מזהה מגמה שלטת בשירה לילדים כיום, בדומה למשל להשפעה שהיתה ל"והילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס. "אבל ישנם ספרי פרוזה לילדים שהתרגשתי מאוד למקראם (למשל, 'נונה קוראת מחשבות' של אורית גידלי), ובעיניי הם לא פחות משירה".

בניגוד למיעוט ספרי השירה שרואים אור, כותבים הרבה מאוד שירה לילדים. מדוע זה לדעתך?

אנחנו מקבלים מאות רבות של כתבי יד בשנה. חלק גדול מאוד מהם מיועד לילדים. נראה לי שהרוב המוחלט של הכותבים חושבים שלכתוב סיפור לילדים זה קלי קלות. לא מעטים מהם חושבים שהספרים יצליחו כל כך עד כדי פרנסה מובטחת או לפחות כניסה לפנתיאון הסופרים לילדים. הם הרי סיפרו את הסיפור לילדיהם, והילדים נהנו מאוד. הם הקריאו גם לילדי הגן, והגננת אמרה לכותב/ת: 'זה מדהים! את/ה חייב/ת לעשות מזה ספר.'

המצב מביך עוד יותר בכל הנוגע לשירים. גם כאן רבים מאוד חושבים ששורות קצרות, חריזה כלשהי (בדרך כלל לא ממש טובה) הן מתכון בטוח לשיר טוב ('ללאה גולדברג זה הצליח'). לעתים גם בעלי יכולת חריזה טובה חושבים כך. הם טועים. שורות קצרות וחריזה הן לא מתכון לשום דבר. בשירים לילדים חריזה משובחת עוזרת מאוד אם יש, כאמור לעיל, כישרון ושאר רוח וגם משהו מפעים שאף אחד עוד לא כתב. ובנימה אופטימית משהו: לא פעם אמרתי לכותבים שהסיפור שבשיר ממש יפה, ואם ייכתב בפרוזה יש לו סיכויים הרבה יותר גדולים".

כמה ספרי שירה שראו אור בשנים האחרונות

כמה ספרי שירה שראו אור בשנים האחרונות

גלית מסה מציינת בהקשר של מיעוט פרסום ספרי השירה לילדים שחבל מאוד שכך המצב. "אם אתייחס למה שאמרתי קודם על כוחה של השירה, הרי שהמסקנה היא ששירה היא צורת תקשורת ראשונית חשובה מאין כמוה. כולנו מתהלכים עם שירים שקראנו ושמענו בילדותנו, ועושר שפתנו, ויכולתנו להרגיש ולחשוב, קשורים באופן חזק לעולם שפתח בפנינו השיר. אני חושבת שההוצאות לא צריכות לפחד מהשפה הקשה והפחות יומיומית המצויה בשירה. זה נהדר שההוצאות ממשיכות להוציא את הספרים הקלאסיים (טוב שהורה יכול להקריא היום לילדו את 'איה פלוטו' שעליו גדל) אבל אם עולם השירה העברית לילדים לא יתחדש מדי פעם בשירה טובה חדשה, השירה תהפוך לאמנות גוועת".

אולי השירה המחורזת הקלאסית צריכה להשתנות? אולי השינויים בתקופה מחייבים גם סוג אחר של שירה?

"העולם היום באמת בנוי על מסרים קצרים ומהירים יותר, ויכולת העיכול של הקורא שונה מבעבר. אנחנו – זה נכון לגבי מבוגרים וילדים כאחד – פחות מעוניינים לשהות לאורך זמן בתוך טקסט, ומצפים לזרימה שוטפת של אינפורמציה שתרגש אותנו כל הזמן. אבל אני לא יודעת אם אפשר להתאים באופן מכוון את צורת הכתיבה לצורת הקריאה החדשה, כי כתיבה לא נעשית מתוך החלטה דידקטית או שיווקית, אלא מתוך דחף של הכותב. עם זאת, אדם כותב בדרך כלל רגיש (גם אם באופן לא מודע) לשינויי השפה והטון שחלים סביבו, והם ימצאו את דרכם לתוך הכתיבה שלו באופן טבעי".

טקסט: שלומית כהן אסיף, איור: גיל-לי אלון קוריאל (מתוך: "גם לירח יש גומות חן")

טקסט: שלומית כהן אסיף, איור: גיל-לי אלון קוריאל (מתוך: "גם לירח יש גומות חן")

שלומית כהן אסיף טוענת ש"השירה הברורה, המדויקת, המוסיקלית ומעל לכול – השירה הפשוטה, נעלמת אט-אט, ובמקומה יש משהו שדומה לשירה, אבל הוא לא שירה. השירה של היום", היא מוסיפה, "אינה מספקת לקוראים את הקסם ואת הנוחם המיוחל. ובעקבות הקוראים והשוק, המו"לים מצמצמים את הפקת ספרי השירה ומעדיפים פרוזה. ואם משורר שאינו מוכר מתעקש – נדרש הוא לממן את הפקת הספר".

ולראייה, רואים אור פחות ספרי שירה בהוצאות הממוסדות.

"נדמה לי שהשירה למבוגרים הביאה זאת על עצמה. השירה שהייתה פעם חוויה רגשית הופכת לחוויה אינטלקטואלית. המשוררים כותבים שירה סתומה שאינה מובנת, עמוסת מטפורות לולייניות ומבקשים את הבנת הקורא. בשירה לילדים המצב חמור יותר – הכותבים מנסים לפתור בעיה פסיכולוגית זו או אחרת, או מטיפים להם הטפות ישירות. לפני מספר שבועות הגעתי עם שירי הילדים שלי לפגישה עם מבוגרים. בשלב השאלות סיפר אחד הנוכחים: 'אני אוהב שירה, ותמיד הבנתי שירה. למה היום אני לא מבין?' הסופרת חוה ניסימוב נכחה בפגישה. הזמנתי אותה להקריא שיר. וזה היה שיר ילדים פשוט, נוגע והפלא ופלא –גם מובן".

טקסט: חוה ניסימוב, איור: שירה ענבר

טקסט: חוה ניסימוב, איור: שירה ענבר

לאור המפגשים הרבים שלך עם ילדים וילדות לאורך השנים – כיצד הם מגיבים לשירה? מה נוגע בהם במיוחד?

"הילד, כמו המבוגר, מחפש בשירה צידה לדרך. הילד אינו יכול למצוא זאת לבד, צריך לתווך בינו ובין השיר. ודי אם מקריאים לו שיר בקול ומביטים אל תוך עיניו (כמה חשוב להביט בעיניים…) והדרך נסללת. הילד מחפש בשיר חוויה שמוסרת לו דרישת שלום מעצמו ומן המציאות שהוא מכיר. במקביל, בגלל שהמוח שלו כל כך גמיש וספוגי והדפים שלו חלקים ואינם מקושקשים, הוא מוכן לנסוע עם המשורר למציאות אחרת, קרי – לארץ הדמיון. ילד ומשורר אמורים ללכת יד ביד, האחד מוביל את השני פעם זה ופעם זה. בדרך המשותפת הוא מוצא הזדהות, הבנה, הומור, קסם, מוסיקה, משחק. פתאום הוא מגלה שהעולם שלו והעולם של המשורר מלכדים.

ילד כתב לי: 'אני אוהב את השירים שלך כי את לא כותבת לנו שירים טיפשיים'. ילדה כתבה: 'את מתייחסת אלינו בכבוד', ואחר כתב: 'כשאני קורא את השירים שלך אני מרגיש שאני המשורר.' ומה אני צריכה יותר? די לי בזה שיש ביני ובין הילדים ברית. ובכל זאת אני זקוקה ליותר – לתיווך רחב שיגביר את עוצמת ההד".

ובכל זאת, ילדים נחשפים באופן יחסי למעט שירה ברגע שהם מגיעים לבית הספר.

"לרגל פתיחת שנת הלימודים נכחתי בכנס חינוך ארצי. שר החינוך, נפתלי בנט, דיבר בהתלהבות אין קץ על מקצוע המתמטיקה: תגבור, סיוע, תקציבים וכו', והציב מטרה ברורה: לשים דגש על מקצוע המתמטיקה. ישבתי באולם והתווכחתי עם עצמי: האם  מובילי החינוך יודעים שהשירה מזככת ומעדנת את הקורא, או שהשמועה לא הגיעה אליהם? שיר בלב יעשה זאת יותר מן השורש הריבועי והמספר הראשוני, יחדד את החושים יותר מהסינוס, הקוסינוס וכל המרעין בישין. אוף, כמה התקשיתי בחשבון".

לִשְׁתּוֹת אֶת הָאוֹר / שלומית כהן אסיף

אֲנִי שׁוֹתֶה כּוֹס טִפּוֹת יָרֵחַ
וְסֵפֶל טִפּוֹת כּוֹכָב.
אֲנִי לוֹגֵם גְּבִיעַ טִפּוֹת שֶׁמֶשׁ
מָלֵא עַד גְּדוֹתָיו.

אֲנִי אוֹסֵף אֶת הָאוֹר
בְּכַפּוֹת הַיָּדַיִם,
אֲנִי שׁוֹתֶה אֶת הָאוֹר
שֶׁמְּטַפְטֵף מִשָּׁמַיִם.

הָאוֹר בְּבִטְנִי
הוֹמֶה לוֹ הוֹמֶה,
אֲנִי לוֹגֵם
וְנִשְׁאָר צָמֵא.

איור לשיר: אביאל בסיל

איור לשיר: אביאל בסיל

דפנה בן צבי מנחה כותבים לילדים במסגרת סדנאות כתיבה וגם מעבירה סדנה להנחיית סטודנטים שעובדים עם ילדים על שיריהם. מתוקף ניסיונה היא מצליחה לסכם את הסיבה שכותבים רבים פונים דווקא לשירה על אף שההוצאות ממעטות לפרסם ספרי כאלו. "לפנייה של כותבים לשירה יכולות להיות המון סיבות", היא מבהירה. "השירה מאפשרת להתעכב על הרגע. היא מאפשרת לבטא תחושה מסוימת וגם תחושה בלתי מסוימת, מבלי להבנות את התחושה הזו בתוך סיפור, בתוך מסגרת של עלילה.

טקסט: דפנה בן צבי, איור: עפרה עמית (מתוך: "שירים לעמליה")

טקסט: דפנה בן צבי, איור: עפרה עמית (מתוך: "שירים לעמליה")

ייתכן שבכך טמון חלק מכוח המשיכה שלה – עוד יותר מסיפור, היא מאפשרת, הן לכותבים והן לקוראים, לנוח מהמציאות ומחוקיה. ובכלל, כתיבת שירה ממחישה עד כמה הכתיבה במהותה – ככל מעשה רציני של משחק או ככל משחק שנעשה ברצינות – נעשית לא לשם מטרה חיצונית כלשהי, אלא למען הכתיבה עצמה; לא לשם פרסום ספר, לא לשם רווח כלכלי, לא לשם כל תכלית חיצונית שהיא. לכותב או לכותבת לא 'ייצא כלום' פרט לשיר. אך השיר הוא עולם ומלואו".

כתיבת תגובה

4 תגובות:

  1. מאת דפנה חיימוביץ':

    הרשימה המרתקת עוררה בי זיכרון ישן. היה זה בשנות ה-80 כשעיתוני הילדים פרחו. העורכת היקרה, בינה אופק, שתמיד תישאר בליבי פינה חמה אליה, ערכה מדור שבועי "ידיעות אחרונות לילדים", ובו פרסמה בקביעות את שיריי. באחד ממכתביי אליה שאלתי, כיצד אוכל להוציא את שיריי בספר. תשובתה הייתה שהוצאות הספרים מעדיפות להוציא לאור פרוזה על פני שירה והיא מציעה לי לנסות את כוחי בכתיבת סיפורים. ואכן ניסיתי…שלחתי את קובץ סיפוריי להוצאת דביר והעורך דאז, ברוך שראל, זימן אותי למשרדו ובישר לי שהוא מעוניין להוציא לאור את סיפוריי. אגב, הספר-"לבדי ולא לבדי" הפתיע ושימח אותי, כשנבחר ע"י משרד החינוך לספר מומלץ והופץ בין גני הילדים ובתיה"ס. 10 שנים לאחריו זכה לצאת לאור ספר השירים "חלומות בעננים" (הוצאת מעריב), ולפני שנתיים יצא לאור ספר שירים לקטנים- "תלתלים" (הוצאת מטר).

  2. מאת לא סמכות:

    תודה על רשימה מרתקת ומרגשת. במיוחד מצאו חן בעיני שיריה של גלית מסה, שיש בהם תמימות אבל גם התרסה.
    אני חושבת ששירי ילדים, יש בהם עוצמה וחיוניות אפילו יותר מבשירת מבוגרים. הראשוניות של השירה יחד עם הראשוניות שבמבט של ילד, שחווה משהו לראשונה, מעוררים בי רגש מאוד חזק. דווקא מפליא אותי ששירה לילדים לא מצליחה יותר, הרי ילדים אוהבים חריזה וחזרתיות.

  3. מאת דפנה חיימוביץ':

    אכן: "ילדים אוהבים חריזה וחזרתיות", אבל מה שקובע, כנראה, הוא- מה ההורים אוהבים ולפיכך- מה הוצאות הספרים אוהבות.

  4. […] האחרת, הכללית יותר, משהו עצוב קורה לשירה (בכלל זה גם לשירה למבוגרים, ואם ארחיב זאת  – לתרבות על […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.