1 ספרות

שי לילדינו / עינת אמיתי

קטע מהספר "שי לילדינו - תרבות לילדים בקיבוצים"

אוקטובר 11, 2012  

אנו גאים לפרסם קטע מתוך הספר "שי לילדינו – תרבות לילדים בקיבוצים". הספר מורכב ממחקר שערכה עינת אמיתי (מייסדת הבלוג 'יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים') ומקטעים שכתבו חברי קיבוצים בשעת היצירה והמחשבה על הדרך החינוכית-התרבותית שביקשו לברוא. הספר מתמקד בחוויית היצירה של המבוגרים עבור הילדים, במחשבותיהם וברצונותיהם עבור ילדי הקיבוץ. הקטע שלהלן הוא הפתיחה לפרק על ספרות הילדים, ובו מתוארות דמותה של אמה תלמי-לוין ומשנתה לגבי ספרות ילדים ואגדות.

עטיפת הספר (יח"צ)

בחירת ספרים עבור ילדי הקיבוץ

הספרים הראשונים שנאספו עבור ילדי הקיבוץ הגיעו מארצות מוצאם של המייסדים. היו בהם אגדות אירופאיות כמו אגדות האחים גרים או הנס כריסטיאן אנדרסן, ספרי משלים רוסיים כמו משלי קרילוב, ושירים לפעוטות לפי מיטב זכרונם של הורים צעירים וגננות בקיבוצים השונים. תרגום הספרים נעשה בעל-פה, או בכתב מעל ההדפסה בספר המקורי או לצדה. בחירת הספרים היתה לפי טעמם והבנתם של ההורים והגננות.

בסוף שנות ה-30 החלה מתגבשת תפישה שספרות הילדים הקיבוצית צריכה לקבל אופי וסגנון ייחודיים משלה. בעיתונות הארצית לילדים (ב'דבר לילדים' ואחר כך ב'משמר לילדים') מתחילים להתפרסם שירים וסיפורים פרי עטם של חברי קיבוצים כמו פניה ברגשטיין (גבת), מרים רות (אז עין הקורא – שער הגולן), רבקה גורפיין (עין שמר), תנחום תנפילוב (דגניה א'), מתתיהו שלם (אז בית אלפא), אמה תלמי (משמר העמק), זרובבל גלעד (עין חרוד) ועוד רבים אחרים. סגנון הסיפורים שהתפרסמו היה מקומי עם תיאורי נוף והווי של ילדים בקיבוץ: חוויות הטיול בטבע, הקרבה לבעלי חיים ועבודה עם חיות משק, יחסים עם הקיבוץ, סיפורים על התגברות מול קשיי מזג האוויר, החיים החלוציים, תיאור סביבתם של הילדים ואורח חייהם היומיומי.

את המעבר מסיפורי אגדות לסיפורי-מקום מסמן ספרה של אמה תלמי-לוין ממשמר העמק. תלמי-לוין, (ילידת פולין, היתה סופרת, פעילה בקיבוץ הארצי, עורכת הבטאון "הדים" וחברת כנסת במשך 14 שנים) עבדה כגננת של ילדי הקיבוץ הראשונים בשנותיו הראשונות של משמר העמק. הספר, שנקרא "אנחנו" הוצא לאור על ידי ההנהגה העליונה של השומר הצעיר העולמי בוורשה, באוגוסט 1937 – מלווה בציורים של בנימין רוזנבאום (אז רמת יוחנן). הספר מתאר את חוויותיהם של ילדי משמר העמק בשנות ה-20 וה-30 ומסופר בשפה וסגנון מותאמים לילדים.

בהקדמה לספר, נכתב לראשונה הרציונל שיתווה את דרכה הספרותית והחינוכית של ספרות הילדים הקיבוצית: "המגילה הזאת מקפלת בתוכה את העולם הקטן של חברת הילדים בקיבוץ, ביחסה לטבע, לחברת הקיבוץ הבוגרת, לדרך התאבקותה וכיבושיה, שמחותיה ועצבונותיה, נדודיה ונפתולי התישבותה. זו מגילת הדור השני לתנועה והדור הראשון במולדת. זהו האפוס על עיצוב דמותו של האיש הצעיר, שימשיך במפעל ושיהא מעורה בקרקע ההוי שצמח בתוכו."

ספרה של אמה תלמי-לוין

ב-1944 אמה תלמי-לוין עצמה מתווה את הדרך ומסבירה מדוע לא מתאימות האגדות האירופאיות הקלאסיות לילדי הקיבוצים, ומדוע יש ליצור אגדות חדשות שגיבוריהן הם ילדי הקיבוץ עצמם. היא פורטת אחת לאחת את מגרעותיהן של האגדות ואת חוסר התאמתן להשקפה הקיבוצית: מלוכה, שוביניזם גברי, אי-צדק חברתי, פטליזם, אמונה דתית, וכוחו המועט של האדם להשפיע על הקורה אותו. כל אלה מביאים את אמה תלמי-לוין לפיתוח תיאוריה ספרותית חדשה הקובעת כי הסיפור לילדי הקיבוץ צריך ללמד ולפתח צדק חברתי, תחושת שייכות למקום ולקהילה, וחזון לעתיד טוב יותר במקום בו חיים הילדים – ובעזרתם.

אמה לוין, "הסיפור והאגדה", הדים, פברואר 1944, עמודים 44-42.

בכל המשטרים ובכל הזמנים היו הילדים מקשיבים לאגדות. מה לספר לילדים? – שואלים הורים, מטפלות ומורים. מה לכתוב לילדים? – שואלים המספרים שלנו. ועוד אלה שואלים ואלה מתלבטים וכבר קמה לנו ספרות ילדים בת-מידות, ענפה ומגוונת ומעל לראשה טיפסו – חדרו לאיצטבא גם אגדות גרים – מלוות ציורים ססגוניים ומכהנות פאר בכל גן ופעוטון. עקשנות כזאת, אם גם היא מציינת ספרות – ראויה לתשומת לב. מה כוחה של אגדה זו שחונכנו על ברכיה אנו ואבותינו – פסלנו אותה לחלוטין, נעלנו לפניה את הדלתות והיא הסתננה בעד הסדקים והתאזרחה. הילדים הסבירו לה פנים ו… ידידי הילדים ידידינו הם.

כנראה כוח חיוני רב גלום באגדות אלה. כוח של סיפור עממי מובהק, אשר נבט וגדל פרא. הסיפורים הקטנים נתארכו, נתארכו – כוסו רבדים רבדים ע"י הזמן, ע"י המספרים השונים ובפרט ע"י מספרים נודדים. הללו היו מבלים ימיהם בשיחה ומתבלים אותה בסיפור. המספרים המחוננים היו ככלי קיבול רגישים, אוגרים את הקשבת מאזיניהם, מתאימים עצמם לקהל, מוסיפים על פי אותות הנאה, גורעים על פי סימני עייפות, מאריכים או מקצרים ומשכללים. אין עוד יצירה ספרותית בימינו שעברה כור מצרף של "ביקורת" סייסמוגרפית רגישה כאשר עברה אגדת עם. אזי עוד יצירה שהיא ביטוי כה פשוט ומרוכז לכיסופי שכבות עם רחבות! על כן היא מרוכזת ומלוטשת, ניטל ממנה כל פסוק מיותר, כל תיאור שירי – נשאר היין בלבד. על כן חסונה היא האגדה, בלתי מתפשרת עם שיטות חינוך.

אין באגדות אלה כל גוון דתי והן באות בכל זאת להשלים את פעולת הדת. אין בהן יסוד אלוהי, אבל הן למעשה סניפי משנה לגן עדן. כמו בעולם הבא כן גם באגדה מנצח הטוב והרע נענש. האלים מתפלש בעפר והחלש נהנה. בן איכר אוחז בכתר והמלכה הרעה באה על עונשה. הדת תובעת נשימה ארוכה ואמונה עמוקה. האדם הסובל, העני המנוצל, חי בתקווה, כי מזומן לו גן עדן כפרס. אבל אין לו לאדם אביון מנוס מן האגדה. האגדה היא המנחמת. היא זריזה, מהירה, היא מקפלת בחובה את החטא ועונשו, את השלמות. היא מביאה אמנם את מצוקת גבוריה, אך חשה, חותרת לפתרון נפלא. מתרחש נס – היא עוגנת תמיד בגן עדן.

האגדה מעוררת תקוות חדשות, לחיים אחרים ולנס. היא אוהבת את הפשטות, הכל פשוט בה. הכל שווים: הדוב, השלגייה, הנסיך והלכלוכית, בן האלמנה והמכשפה. הצייד יוצא לצוד ציד והמלך יוצא לצוד ציד. הראשון – נוצת שכווי מפרכסת מעל אזנו, השני – כתר מדדה על ראשו. ובזה כל ההבדל! האגדה מבטלת כל דיסטנס בין המלך והעם. אבל גם מבטלת כל היאבקות. אין היא מתחשבת בשושלת המלכים, פוסחת על יורשים לגיטימיים ועל הבדלי מעמדות – בשביל להעלות את האברך השוטה לכיסא המלוכה. לעומת זה יש תהום ומלחמה לחיים ומוות בין טוב ורע. בין כוח וחולשה. אפילו בין חכמה ותום. השלגייה כלואה בעבי היער בארון בדולח. הרע כלא אותה. הטוב – משחרר. כאשר בן האיכרים משחרר את הנסיכה הוא מחליף את נוצת השכווי בכתר, ומיד העם מריעים לכבודו. החכמה לרוב אין בה מידות טובות. משום מה חונן כל בר דעת בסגולות אופי רעות לחלוטין. גם הכיעור – חונן ברוע לב מוחלט. תמיד!

טוב לב מזדהה עם יופי חיצוני והתום – עם זכות על הפלא, היא זכות על השלטון. חכמה וידיעת ספר אין להן מהלכים באגדות – הרי גרוש מגן העדן בא על חטא הדעת, על כן בגן העדן של האגדה לא טוב לדעת. רק מכשפים מצוידים במגילות וספרים. הקוסמת הטובה? תארו לכם קוסמת טובה עם נוצת סופרים על קונכית אזנה! לעומת זה מכשף רשע שחטמו מחוטב כסהר בן יומו – כך נאה לו וכך יאה לו. לא מקרה הוא כי אגדה כזו – טופחה במשטר הקיים. הותר לו לעם ולתינוקות לחלום עם אגדה כזאת. ובשעה שדברים רבים כן חשובים במציאות דלת העם לא הותרו – הותרה האגדה, והייתה האגדה כעין שסתום לרצונות וכיסופים. יש להודות – אמצעי זול יותר ושקט יותר מאשר המלחמה, מחנך לקראת "הטוב". ומהו הטוב? כשבן אלמנה יחיד מושל בכיפה במקום בן מלך יחיד. זו כל המהפכה. טבעי הוא, כי המקשיב מזדהה עם הגיבור וכשגיבורו מנצח – "הטוב" מנצח. זהו הרקע של ההיאבקות וזו מטרתה.

מעניינת היא חלוקת העבודה באגדות אלה. בן המלך גואל לכלוכית. בן העם גואל נסיכה על הר הזכוכית. במקרה הראשון כל עבודת המאהב לסוב במחול עם בחירת לבו, אך בן העם חייב להיאבק על כל צעד ושעל עם כוחות ההרס שמתייצבים לפניו, חמושים מכף רגל ועד ראש. בן העם לוחם עם הדרקון, בן המלך… מנשק לשלגיה וגואלה. המשא שהוטל על בן המלך אינו עולה על משקל סנדל זערורי. בן העם מוצא בדרכו מכשולים אגדתיים – בן המלך פתרונות אגדתיים. הוא הדין ביחס לנגאלת. כשהיא לכלוכית מספיק למצוא אותה, כשהיא בת מלכים יש להיאבק עליה.

בנקודה אחת רק יש שיווי זכויות: כל תפקידן של הבנות לחכות לגואל. לאושרן תמיד קורה נס – האגדה היא קצרה ואין צמתן מלבינה בציפייה זו. הגיבור – הוא לרוב השלישי בין האחים, הקטן, התם – לו עוזר כוח עליון. הילד המקשיב לאגדה – בכל הדורות ובכל הארצות הוא האח השלישי, המקופח – בעיני עצמו. כל חיבתו נתונה לגיבור הטפשוני. כל עוד נמשכת האגדה חש ומאזין הקטן, כי הוא עולה לגדולה… בלי ליטול רשות מלפני המבוגרים. מה מקורו של הפלא הגואל באגדה? עסקו בזה רבים וכן טובים. הוא ביטוי לאין אונים של המספר, ביטוי לאין מוצא. ביטוי לדלות רוחנית שאינה שולטת באמצעי ניב דקים ומשכנעים. הוא מבטא רצון לחרוג ממסגרת הדלות היומיומית לעולם אחר באמצעות המרבד המעופף של האגדה. מקורו – כיסופים לשלטון… ובאין שלטון ממש – לפחות שלטון בנס. מקורות רבים לאגדה. לא הם כרגע מענייננו. אותנו כרגע מעניינת העובדה כי הם גם מחנכים לקראת ציפייה לנס וכיסופים לפלא. הם מחנכים לפסיביות ואי פעילות.

החוק הקובע את ניצחון החסון על החלש בתהליך ההיסטורי, חל גם על אגדות. ודאי היו עשרות ומאות שקמלו במשך שנים, כמשו ונמוגו כעשן ונשארו אלה, אשר בהם טבועה התשובה הנצחית למאוויים טמירים של ילדי העולם – ואולי… שלא בלי התערבות אבות בתי הספר במשטר הקיים. כי יש באגדות אלה גם חזון. ניצחון השמים על השאול? זוהי הסברה מופשטת של המבוגרים. באגדה יש חזון ריאלי של שלטון האחד על הרבים. אלא טוב כשהאחד זה "אני". כנראה נכסף האדם מיום היוולדו לחזון כל שהוא, האגדה מביאה אותו לגן הילדים. רובינזון קרוזו מביא אותו לבית הספר. הרחוב מביא אותו לנוער המבוגר (על כן חדל הרחוב להיות "עממי", אנדיפרנטי. יש פוליטיזציה מלאה ברחובות ברלין, לונדון, ירושלים, כלכותה ובואנוס איירס).

באגדות אלה אין לפעולה כל מקום מוגדר. הן מספרות על מלכה רעה. יש מלכה רעה? יש. ודאי. מעבר לים, מעבר להר! הקשבנו שנים לסיפורים אלה ואף פעם לא תפשנו את ההונאה התמימה שבביטוי זה. מעבר לים, מעבר להר – אמרו לנו. כך סיפרו גם לילדי אמריקה ובצדק אפשר היה לשאול – הרי אמריקה היא מעבר לים? שם היה הדבר? שם אפשר לזכות בכתר וללחום בפלא? ההגדרה הגיאוגרפית של האגדה מסתפקת "בארצות" אחדות בלבד. האחת היא יער. השנייה ארמון. השלישית בקתה. היא באה להצביע, כי הדבר אירע במקום שם המאזינים אינם.

על ברכי סיפורים אלה חונכנו אנחנו בגולה. בילינו את ילדותנו בידיעה, כי כל הדברים המעניינים, החשובים והנפלאים מתרחשים בעולם רחוק. עינינו היו תמיד נשואות אל מעבר לסף חיינו הפשוטים. הן במידה מסוימת הכשירו את הכמיהה למרחקים; בא החינוך לא"י, ותיקן את הפגמים הגיאוגרפיים. אגדה זו אינה תלויה בעם, אינה מגשרת בין המאזין לבין ארצו. כך יאה לה. חובתה להזין ולהשביע את החלום על שלטון מבלי לעורר תאוות שלטון. על כן מובן שאינה משולבת במקום והרי נוף אגדת הילדות הוא מולדתו הרוחנית של האדם. האגדה התנ"כית – להבדיל – קשורה למקומות מוגדרים, להרים, לעמקים, נחלים המכונים בשמות מדויקים. את האגדה הזו אפשר לחפש. אגדה זו מושכת. מושכת למזבח אליהו, לכותל המערבי, למצדה, למודיעין, להר סיני. הלא רצינו אנו להשוות אגדתנו למציאות? הלא שמענו באזנינו במקומות מסוימים קול העולה מסנה אגדתנו: של נעליך? הלא עמדנו רתוקים ורוטטים במקום שהיה אולי ככל המקומות אבל לנו הוא היה זכרונות ילדות (שלנו ושל עמנו).

אגדה יוצרת את המקום – בכוחה, כוח שכנוע ובכוח הדמיון היוצר של הילד המקשיב. אקרופוליס איננה, אלא עמודים הרוסים למחצה – אך מי ששמע את אגדת סוקרטס ופלאטו ודמוסטנס אינו יכול שלא לחלוק כבוד לשרידים אלה. הם במה, הם מקום. האגדה יצרה אותם. ולא האגדה ההיסטורית בלבד. ראיתי נער בברלין, מקרוב בא – חיפש את הרחובות אשר "אמיל והבלשים" פעלו בהם. אני עצמי חיפשתי את הבית ברחוב נובוליפיה בו חיו גיבורי בולסלאב פרוץ. האגדה – דתית או חילונית, היסטורית או בדויה, במידה שהיא קשורה למקום – היא גם קושרת למקום. יותר מזה, היא יוצרת את המקום. אגדות גרים הן קוסמופוליטיות, זה כוחן וזו חולשתן. בכוחן זה פלשו אפילו לאולפן הפדגוגי שלנו למרות שהכרזנו נומרוס קלאוזוס מפורש. את חולשתן עלינו לתקן ע"י מבחר נוסף ומכוון של אגדות. מובן מאוד, כי המשטר הקיים הוא שעורר את דיסני להחיות על הבד את האגדה הזו. אך לא מובן למה עם התנ"ך החוזר לארצו לא החיה אגדתו? לא פינק אותה, לא צייר אותה, לא הביאה לעריסת תינוקותיו? חרדת קודש? האין היא שארתה של החרדה הגלותית שהמיתה גם את שפת הקודש וחנטה אותה מרוב קדושה? חוסר אונים וחוסר הבנה? כן הוא.

רק פרק אחד תנכ"י זכה לביטוי עממי מובהק. הוא חזון ישעיהו. עד כדי הגזמה. משוררינו לא זו בלבד שדובבו את הנחש ואת הדוב והושיבוהו עם הילד – הם גם ציוו לנחש לקשקש בקומקום ולפרעוש לנגן בתזמורת ולמטאטא להלך על שערות ראשו עד כדי רוויה ושעמום. נחזור לנושא. הכל באגדת גרים, שחור כעורב או לבן ככנפי הכרובים. ואין מעבר בין גוונים. כפל גוונים – אין פה. אקורד של גוונים אין פה. הסתירה בין הטוב והרע היא תמיד הסתירה בין השטן והאלוהים, אך לעולם אין השניים מתגוררים בנשמה אחת. והרי גם תינוק של בית רבן הוא בקי ומנוסה במלחמה פנימית. ילד טוב – הוא היום. ילד רע – היה אתמול. הוא כבר נאבק עם ההשפעה הדיאלקטית של שני "הילדים" שבתוכו. פרס ועונש באים באגדה מבלי שירגיש הילד, כי הגיבור לחם עם ייצרו. אנו המבוגרים נבוא ונגיד: "השפיפון הוא ייצר הרע, איתו לחם הגיבור" אבל אם גם נכון הוא – אין הילד משיג סמלים! אם נכון הוא, למה רק בן איכרים ייצרו מפתהו ובן המלך פטור? האגדה איננה משתלבת עם המאבק שלנו היומיומי על נפש הילד. הגיבור האגדתי הוא תמיד בסדר, בלי כל התאמצות מצדו ולכן איננו גורם מחנך. אגדה זו אינה מסבירה דבר – היא מובילה את המאזין מאור גדול לאפלה רבה ובמעבר החריף שבין חושך לאור מסתנוורות העיניים, הילד נשאר המום ואטום – מצפה.

חייב המורה שלנו לדעת מהו הרע בקיים והרי הוא יודע מה לחפש ולתת. קודם כל להעיז ולהגיש את האגדה התנ"כית כאגדה עממית בלי ליטול טעמה ושפתה. להגיש את אגדת הגולה על כל גווניה ואחרון אחרון את אגדת המציאות החדשה. אסור לנו לפסוח על היאבקות הגיבור עם עצמו. זה מקור הפעילות, סתירה נפשית פנימית, ככל סתירה – היא יסוד ההתקדמות. אם גרמה להרפתקה, לפעילות – אדרבא. גם ילדים למדו לשיר בשני קולות. תירקם גם אגדתנו – לא אוּניסוֹנוֹ – כפל נימים וכפל גוונים, בין אור ובין חושך יש צל, שהוא התמודדות בין השניים, בין טוב ובין רע יש היאבקות פנימית. בין אהבה ושנאה משתרע שטח רחב ושומם ושמו – חובה.

"ריבונו של עולם – מה זו רוצה? צל! מלחמה פנימית! חובה! וכל זה באגדות לילדים? – הרי מנזר הוא לא אגדה". – כך נראים הדברים בהגדרתם היבשה. לכל אגדה יש שלד-מנזר – אלא שהוא עקום ומעוקם. אנו חייבים ליישרו. לפתח את הדמיון, לעורר כיסופי גבורה לפאר ולהאדיר את כוחו של האדם. ליצור את נוף ילדותו מחדש ע"י האגדה. הבו לנו – סופרינו – שורת סיפורים מתולדות הקיבוצים, או ספר הרפתקאות של חברת ילדים באחד המוסדות שלנו.

הבו לנו, מורינו, פיתחו לנו את אוצר דברי הילדים – בהם ראיית עולם נפלאה, שירית בריאליותה – מפרה את המחשבה. ואולי יהיו האמנים הראשונים? יכתבו אגדתם בפחם וצבע והמספֵּר ידובבה? הרי כר יצירה! למה יישאר מובר?

יהא מקום האגדה בוואדי אבו שושה, ליד מעיינות הירדן, בפסגת הר הגלבוע, בחורשת מרחביה או בשדות רוחמה. תפקידה להראות, כי המשעול השחוק, היומיומי, הנודע, משעול הקיבוץ וסביבתו הוא ג'ונגל בעל אפשרויות כבירות, בו מתרחשים הרפתקאות, מעשים, נפלאות. רבה משיכתה של במת העלילה, היא תעזור לילדי המקום "לגלות" את מולדתם, את צריפי החצר וכרי המספוא. אין זה מספוא כלל, לא צריפים – זוהי מערכה! לילדי הארץ ולילדי הגולה יוצרת אגדה כזו מולדת לחלומות העתיד.

 

סיפור מאת אמה תלמי-לוין

[…] אל קאנון ספרות הילדים העברית מצאו את דרכם הרבה סיפורי-מקום קיבוציים. הסגנון הישיר ותיאורי ה'כאן ועכשיו', נוכחים בספרות העברית החדשה שנוצרה עבור ילדי הקיבוצים ומכתיבים את תוכנם המציאותי. חלק מהסיפורים התגלגלו בכמה גרסאות מצויירות עד שמצאו את עצמם ברשימת הספרים הנקראים ביותר וחלק נשארו בצורתם המקורית. ספרים כמו "מעשה בחמישה בלונים" של מרים רות, "הצב של אורן" של מירה מאיר, ו"מעשה במסמרים" של מיריק שניר כולם מספרים על ילדי קיבוצים בסביבתם הקרובה ובפעילותם היומיומית. רוב ספרי הילדים שיצאו בהוצאות הקיבוציות אינם מתארים מלכים ונסיכות, אינם עוסקים במעמדות ובשלטון היחיד, ואינם מספרים על ארצות רחוקות. וכפי שחזתה אמה תלמי-לוין ב-1944 – הסיפור הקיבוצי לילדים מספר על חוויותיהם היומיומיות של הילדים בסביבת חייהם הקרובה.

"שַׁי לִילָדֵינו – תרבות לילדים בקיבוצים", תיעוד ומחקר: עינת אמיתי. עיצוב ועריכה גרפית: מיכאל גורדון, עריכה לשונית: עידית הימן. בית ההוצאה של המשכן לאמנות, עין חרוד, 2012.
כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. […] של אחדות: יוצאי ערב לצד יוצאי מזרח אירופה, עירוניים וקיבוצניקים – כולם אוהבים את ביאליק ומדקלמים את שיריו בהגייה […]

כתיבת תגובה