1 במה ומסך

הסלפי שסולף

בעקבות סערת "שיר הסלפי" - כתבה על "הפסטיגל" בעידן הנוכחי

נובמבר 10, 2014  

חג החנוכה מתקרב, ואתו שלל מופעי בידור והצגות, גרנדיוזיים יותר ופחות. גם השנה המופע המרכזי הוא ה"פסטיגל", שנמצא בחזית, הן מבחינת ההפקה הגדולה מרובת הכוכבים, הן מבחינת השיח. סערה של ממש חולל "שיר הסלפי", שכתב והלחין רולי אייזן ונכלל במופע. רבים טענו כי הוא מציג את רמת התוכן הירודה של ה"פסטיגל", שרק הולכת ומדרדרת, ויצאו נגד הטקסט השטחי, ההיצמדות לשפת דיבור וסלנג והיעדר ערכים אמנותיים. הרבה מאוד זמן שלא הייתה בישראל טרוניה נרחבת כל כך על יצירה לילדים, שנשמעה על פני במות שונות, וכנראה גם השפיעה על מפיקי המופע עצמו.

לפני שלוש שנים העלינו ב"הפנקס" את השאלה למה אנחנו אוהבים לשנוא את ה"פסטיגל", וכיוון שהמצב נותר בעינו, ביקשנו לברר לעומק את הסוגיה בעקבות פרשיית "שיר הסלפי". עמרי הרצוג, ראש המחלקה לתרבות יצירה והפקה במכללת "ספיר", מבקר ספרות בעיתון "הארץ" ומומחה לתרבות פופולארית, טוען כי יש דבר מה בנאלי להפליא בצקצוק השפתיים המסורתי אל מול תרבות הילדים העכשווית, "שתמיד נתפסת כמאיימת ביחס לקודמותיה (ולכן גם רדודה, חסרת ערכים וכו'). ה'פסטיגל', לפחות בשני העשורים האחרונים, הוא מופע בידור לילדים: בית חרושת (שתנאי ההעסקה בו בעבור כוכביו הם קשים ומתישים), שמייצר חוויה קולקטיבית של מפגש עם כוכבים; הכוכבים מספקים בו רק את נוכחותם, והתכנים הנוספים הם למעשה חסרי חשיבות".

הרצוג מוסיף כי חשוב להבחין כי "ההגדרה הקולעת והקצרה של 'בידור', הוא שטקסט מבדר מספר לנו את מה שאנחנו כבר יודעים. כך בדיוק: הוא אינו מפתח או מערער מחשבה, אינו מאתגר מבני ידע או תפיסה, ואין לו תפקיד חינוכי או אמנותי. הוא משקף ידע נתון, ומקבע אותו. מבחינה תרבותית לבידור יש פונקציה וערך; הוא משקף תמונת מצב תרבותית ומאשר את עוצמתה".

ה"פסטיגל" הוא אכן מופע שכזה?

"בהחלט. הוא הצהרה לגבי המעמד הסלבריטאי של משתתפיו, וגם של ההיררכיה ביניהם; הוא מספק מפגש נדיר ביניהם לבין מעריציהם לרגע, ומבהיר את היכולות האישיות המתוגמלות בתרבות שבה הוא מתקיים וממנה הוא ניזון; ויכולות אלו הן – אולי להבדיל מהעבר – יכולות שכרוכות בחוסר התמחות. הכוכבים שמופיעים בו אינם מתמחים או מצטיינים בזמרה, בריקוד, במשחק או ביכולות קומיות: הם עושים את כל אלו (שרים, רוקדים, משחקים, מצחיקים) באופן בינוני להפליא. לא נדרשת מהם התמחות או כישורים יוצאים דופן, פרט ל'להופיע בטלוויזיה' או 'להיראות טוב', ומבחינה זו הם מאשרים את החלחול העמוק של החלום האמריקאי האנונימי לתוך התרבות הישראלית ואל בניה ובנותיה: כל אחד יכול להצליח, אם הפיה הטובה – הטלוויזיה – תהפוך אותו כבמטה קסם לכוכב".

הרצוג סבור כי אין בכך הוכחה להידרדרות בתכני המופע כי אם מאפיין של הידרדרות באופן שבו מתנהלת התרבות המקומית, על מוסדותיה (ובראשם המשפחה). "אדרבא", הוא מוסיף, "ה'פסטיגל' הוא משב רוח רענן של טיפשות גלובלית חסרת ערך, ברוח הפוליטיקלי קורקט החלול ביותר. באופן אישי, אני מעדיף אותו על פסטיבל שירים וריקודים לילדים ברוח צבאית, לדוגמה, או ברוח 'התחדשות יהודית', או בסימן הסיסמה המטופשת 'האחר הוא אני'".

ומה בנוגע ל"שיר הסלפי"?

"השיר הוא עדות מצמררת לחוסר הרלבנטיות של תכני המופע, משום שקיים בו פער קומי בין התוכן והצורה. הוא מדבר על חווית ה'סלפי', שיש לה משמעויות עמוקות ביחס לתפיסות עכשוויות של עצמי, גוף וניראות סובייקטיבית, ולתהליכי האידאליזציה הטכנולוגית שלהם. אבל 'שיר הסלפי' הוא בעצמו תמונת סלפי של הפקה מיושנת, צווחנית וולגרית, שנדמה שנלקחה משנות ה- 90 המוקדמות (אולי מהזמנים שבהם המפיקים, מעצבי התלבושות או הכוראוגרפים היו ילדים, ותמונת הילדות שלהם דאז נחקקה במוחם). התרבות הוויזואלית של הקהל היא שונה בתכלית: מבט חטוף בקליפים של כוכבי הילדים מבהיר זאת, משום שהיא מתאפיינת בהיפר-סקסואליזציה, במיתוג ובמתן משקל למגמות אופנתיות. כל האלמנטים הללו נעדרים מ'שיר הסלפי' – שיותר מכל, נראה כמו תזכורת עגומה ומבולגנת לקריוקי היסטרי-למחצה משנות ה-80 (כולל 'מסיבה פצצה'). 'שיר הסלפי' אינו מצלם תמונת סלפי של תרבות הילדים שנוכחים בקהל; חוסר הרלבנטיות שלו מעוררת מבוכה".

ומה דעתם של הילדים? אוריה גלבפיש, בת 12 וחצי, מציינת – כמו לא מעט ילדים אחרים, שדעתם (באופן די מפתיע) הוצגה במהלך הסערה התקשורתית – כי לדעתה "המון ילדים באמת מתעניינים בכל הקטע של סלפי, אבל הרעיון של השיר הוא שזו פרודיה שמנסה "ללמד" שזה בעצם לא כזה טוב, וההוכחה היא למשל שבסוף אלו שמופיעים זורקים את הטלפון". גלבפיש עצמה היא לא חסידה של ה"פסטיגל". "לי אין מושג למה ילדים נהנים ממנו", היא מסבירה. "שנים לא ראיתי פסטיגלים. הרבה חברות שלי אוהבות את זה, אבל בעיקר כי יש שם שחקנים מפורסמים שהן מעריצות. באופן כללי, רוב הילדים שצופים ב'פסטיגל' הם די קטנים, לפי מה שהבנתי, ויש שם קטעים שהם פשוט לא יבינו. הייתי עושה את זה קצת יותר הולם לגילם. בשנה שעברה ראיתי כמה קטעים וחלקם לא ממש התאימו לקטנים".

אם מדובר בפרודיה שהמבוגרים לא הבינו ומיהרו לתקוף, האם את חושבת שזה בעייתי שמבוגרים מבקרים יצירות לילדים בגלל שהן לא מיועדות להם?

"אני חושבת שכן. כל ה'פסטיגל' הזה הוא לילדים, ואם יש שם קטעים שאתם לא אוהבים – תשרדו. אתם לא חייבים להביא את הילדים שלכם לשם, אבל למה אכפת לכם מהמלים של השירים? אני לא חושבת שילדים באמת מושפעים עד כדי כך מהשירים של ה'פסטיגל', בעיקר בהתחשב בעובדה שהם שומעים אותם לתקופה קצרה ואז זה פשוט נעלם".

האם צריך למנוע מילדים לראות מופעים או לקרוא ספרים שהמבוגרים חושבים שהם לא איכותיים מספיק?

"אני לא חושבת שצריך להגביל ספרים, הופעות ודברים כאלה. אפשר להמליץ, לנסות לשכנע, להגיד את דעתך. אבל אם זה מה שאנחנו אוהבים – תנו לנו לעשות את הטעויות שלנו. אולי זו לא טעות בכלל. אולי יש לנו טעם שונה. וגם אם הטעם שלכם יותר איכותי לדעתכם, גם מה שאנחנו אוהבים נחשב".

חמוטל לוין, בעלת הבלוג "גם ילדים", כתבת הילדים של "טיים אאוט תל אביב" ועורכת תרגום לספרי ילדים ונוער, מודה כי היא פספסה את האירוניה ב"שיר הסלפי". "יכולים להיות לזה כל מיני הסברים, והשניים העיקריים הם א. שאולי בכל זאת לא מדובר בפרודיה, או ב. שאני פשוט כבר לא דוברת שוטף את שפת הנוער, עד כמה שהייתי רוצה להישאר מחוברת לעולמם. מהיכרות עם ילדים בהווה אני יכולה להגיד שהם לא פחות תמימים, חמודים, מעצבנים ומרושעים מהילדים שגדלתי אתם. כל השאר – סלפי, אינטרנט, צריכה מופרזת ועוד – הם רק קישוטים. השיר עצמו נראה לי זול וקצת דוחה, לא רק במלים אלא גם בהעמדה, בהוצאות הלשון שהיו קצת מגעילות ובנענועי האגן, אבל אני עדיין זוכרת עד כמה אימא שלי הזדעזעה בזמנו מכך שצביקה פיק הופיע ב'פסטיבל הילדים' (ואולי ב'פסטיגל'? לך תזכור). לדורו, הוא היה שיא הוולגריות בעיני אנשים כמו ההורים שלי. מה שאני לומדת מזה הוא שכמו תמיד, הכול יחסי".

ובכל זאת, ה"פסטיגל" נתפס כבידור זול אל מול התכנים ואופי המופע שהיו בעשורים מוקדמים יותר.

"אני זקנה מספיק כדי לזכור שגם בעבר, כלומר בילדותי שבשנות ה-80, ה'פסטיגל' נחשב לבידור זול (כשהכוונה לזול במובן הערכי, לא במובן הכספי) בהשוואה למופעים אחרים לילדים, למשל המתחרה הוותיק 'פסטיבל שירי הילדים'. בדיעבד, אף אחד מהשניים לא השאיר אחריו קלאסיקות גדולות. זאת הבעיה אצל טיפוסים נוסטלגיים: מרוב התרפקות על עבר טוב יותר ולפחות חלקית גם דמיוני, הם לא מצליחים להבחין בין איכותי לבין סתם ישן".

לוין מוסיפה כי היא אינה מחרימה מופעים כמו ה"פסטיגל", אלא פשוט נמענת מהם. "הבסיס להחלטה הזאת הוא לא עקרוני אלא מעשי", היא מבארת. "כמו רוב בני האדם יש לי משאבי זמן וכסף מוגבלים ולא מצאתי סיבה לבזבז אותם דווקא ב'פסטיגל', ועוד בתקופה של פריחה אדירה במופעים והצגות איכותיים לילדים, ככה שברור שלפחות בעיני, זה לא חשוב במיוחד. מצד שני, אני לא רואה במופעים כאלה רעל שישאיר בנשמתם של ילדיי פגיעה בלתי חוזרת. סביר בעיני שהם יתלהבו ממנו, כי הוא מכוון להלהיב ילדים, אבל סביר באותה מידה שככל שיגדלו הם ילמדו לסנן את המוצלח מהגרוע ואת האיכותי מתוך הקצת פחות איכותי. אם כבר, הנזק שאני מזהה במופע כמו ה'פסטיגל' הוא אחר. בעיני מופע כל כך ספקטקולרי, גדול ומנצנץ בהכרח מעלה את סף הגירוי אצל הילדים, עד שכל דבר צנוע יותר עלול להיראות בעיניהם משעמם ולגרום להם לפסול כמה הצגות ומופעים נהדרים על בסיס 'משעמם לי'".

ניכר כי גם אלו שאינם מזדעזעים מ"שיר הסלפי" והמיצג האמנותי של ה"פסטיגל", מצביעים על בעיות תרבותיות וגם חינוכיות במידה מסוימת שכרוכות במופע הפופולארי. עמרי הרצוג מסכם בהקשר זה כי "השיר – כמו המופע כולו, כבר שנים ארוכות – הוא תירוץ שמתיש את העין ואת האוזן להצגת כוכבים, שהקהל יקבל את פניהם בהתרגשות, ולא משנה מה יציגו בפניו. ולכן הדיון המוסרני ב'שיר הסלפי' נעקר גם הוא ממשמעות. יש אולי צורך לדבר על מושג הסלבריטאות, ועל האופן שבו הוא משנה את אפשרויות ההצגה העצמית ואת אופק ההגשמה האישית (של ילדים כמבוגרים כאחד, אגב; לטוב וגם לרע). אבל להתלונן על אופיו הירוד של השיר או על הערכים שנשקפים או לא נשקפים בו היא בחירה צפויה מאליה, וולגרית וחסרת ערך: היא שקולה לחלוטין להשתתפות בשיר עצמו, על גבי הבמה".

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. מאת רחל סטולרו חיים:

    כתבה מעניינת, תודה

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.