"'אי שם מעבר לקשת' זה השיר הכי יפה בעולם"

לשלושת הזמרים-שחקנים: אתי וקנין, רובי קסוס ועמרי רוזנצוויג יש קולות נהדרים המשתלבים זה בזה בהרמוניה מופלאה.

1 במה ומסך

שם מעבר לקטשופ / ליאת שטייר לבני

ביקורת על המופע המוסיקלי "שירים גדולים לילדים קטנים"

נובמבר 16, 2015  

המופע שִירִים גְדולִים לילדִים קְטנִים משווק כמופע לכל המשפחה המשלב תאטרון ומוסיקה ובו: "שלושה זמרים ושלושה נגנים מציגים את עולמו של ילד במשפחה ישראלית טיפוסית, עם מיטב שירי הילדים בעיבודים חדשים. בין השירים ישולבו קטעים מקוריים מחיי המשפחה".

קו העלילה דק מאוד ומלווה באופן כללי משפחה ישראלית מרגע הקימה בבוקר ועד שעת השינה, כך שהצד התיאטרלי מינורי מאוד. השירים הם לב לבו של המופע. לשלושת הזמרים-שחקנים: אתי וקנין, רובי קסוס ועמרי רוזנצוויג יש קולות נהדרים המשתלבים זה בזה בהרמוניה מופלאה. העיבודים המקוריים של נדב ויקינסקי לשירי ילדים ידועים ומוכרים שנכתבו על ידי תרצה אתר, נורית זרחי, יהונתן גפן, מרים ילן שטקליס ועוד מקסימים, מקפיצים, וניכר כי הושקעה בהם מחשבה רבה. בהופעה הספציפית בה צפינו התארחה את מיכל ינאי למספר שירים וזה שימח מאוד את הילדים בקהל.

שתי הערות בהקשר לעלילה: המופע החל במערכון קצר על תהליך ההתעוררות של משפחה ישראלית. בסופו הובהר כי בעוד כל הבית התארגן, הסתדר ונשלח לדרכו, הילד הקטן נשכח, השעה כבר רבע לשמונה וצריך להתחיל הכל מחדש. אך נושא זה, שיכול היה להוות פתח לדיון חשוב על התנהלות מורכבת במשפחות בנות יותר מילד אחד, נמחק לחלוטין בהמשך ולא נותר לו זכר. בנוסף, ציער אותי לגלות שבמופע כזה, שאיננו הצגה וחלק "הדיבורים" בו קטן מאוד, עדיין מנציחים בקטעי המעבר חלוקות מגדריות ארכאיות: לפי המופע, אמא היא זו שמבלה את ימיה בין הכנת סנדביצ'ים, הליכה לסופר ומנוחה על הספה תוך התרפקות על ימי העבר בהם הייתה שחיינית. היא איננה מסוגלת לקבל החלטות בעצמה וכשהילדים פונים אליה בבקשה היא מפנה אותם לאבא. האב מצידו, לא לוקח חלק בענייני היום-יום של גידול הילדים ונע בין עבודה לשינה "רק בעיות של כסף מצליחות להעיר אותו". אם ימותנו התכנים הללו יתקבל מופע שירה מרשים ואיכותי.

המושג "לכל המשפחה" מעניין אותי כבר זמן רב. כמי שמגדלת שלוש ילדות בגילאים שונים, ומבקשת לבחור בקפידה את התכנים המתאימים לכל גיל, מושג כזה, לכאורה, מאפשר לי לקבל הכל בכרטיס אחד – חוויה משולבת לגילאים שונים. כדי לעמוד טוב יותר על סוגיית ההתאמה לגילאים השונים החלטתי שהפעם לא רק אני אחווה את דעתי, אלא אתן לבנות לומר את דברן, כך שנוכל לקבל את הפרספקטיבה של הדמויות החשובות ביותר – אלו המייצגות את קהל היעד:

אלמוג (בת תשע וחצי): "כשהגעתי ראיתי תפאורה והיא נראתה לי קצת ילדותית. אבל כשראיתי שיושבים במקום עם תפריט קצת יותר שמחתי כי זה משנה את האווירה. ראיתי את מיכל ינאי יושבת בקהל ולא ידעתי איך להגיב. סקופ: מיכל ינאי בהריון!!! זה התחיל בסדר, כל אחד מהם לבש חולצה בצבע אחר. לדעתי זה מסמל שונות וזה יפה. הם תיארו איך קמים בבוקר והיה נדמה לי שזה כמו הבוקר שלי (גם אני רואה ארתור). הם גם דיברו בשפה גבוהה ושמחתי. בהצגה הזאת, בניגוד להצגות אחרות הם באמת שרו ולא הקליטו את עצמם וזה מצא חן בעיני. אבל חוץ מזה היה לי די משעמם כי הם רק שרו, ואת השירים אפשר למצוא גם ביוטיוב. גם לא הבנתי למה הם חושבים שרק אבא אחראי על הכסף ואמא אחראית רק על הילדים ולא מפרנסת את המשפחה. מאוד אהבתי כשהם שרו את השיר המהמם "מעבר לקשת". אחותי הקטנה עמדה על הכיסא ושמחה. את ההופעה הם סיימו במילים "לילה טוב" וזה היה לי מוזר כי זה היה אמצע הצהרים. לסיכום: זה ילדותי בשבילי."

יערה (בת שמונה): "כשנכנסתי הייתה מוזיקה נעימה, תפאורה יפה וכבר התחיל להיות לי כיף. אחותי הראתה לי את מיכל ינאי בקהל והתרגשתי וגם שמחתי אחר כך כשהיא עלתה על הבמה. המערכונים קצת מצחיקים אבל מה שהם אומרים על הכסף לא נכון. היו שירים ילדותיים והיו גם שירים שאני אוהבת: אני אוהבת מאוד את השיר על יום שבת, כי בשבת אין בית ספר; את "אדון שוקו" כי הוא מזכיר לי דברים כיפים; את "יש לי אח קטן", כי אמא שלי תמיד שרה אותו לי מאז שאני בת שנה. "אי שם מעבר לקשת" זה השיר הכי יפה בעולם והשיר על האמא שהוקדש לאמהות בקהל היה מאוד טוב. הם הפכו את השיר "אבא בה, סבא בא" לשיר ראפ וזה היה טוב. לסיכום: היו קטעים יפים, היו קטעים קצת ילדותיים. היה בסדר."

תמר (בת חמש, שרה ורוקדת על הכסא): "היה כיף!"

חוות הדעת הללו מייצגות נאמנה את מה שראיתי מסביב: הצופים הקטנטנים בגילאי שנתיים עד חמש אכן קיפצצו מול הבמה בהנאה. לכן זה איננו מופע לכל המשפחה אלא, לטעמי, מופע שמתאים מאוד לילדים עד גיל שש.

והערות נוספות ונכונות של בן-הזוג בעז על המרחב – המופע התקיים בזאפה תל-אביב. במקום מתקיימות כבר זמן מה הופעות ילדים ואפילו הכינו עבור הילדים תפריט מיוחד, אך למעשה המרחב והתפריט אינם מותאמים לקהל היעד הזה. ילדים קטנים שישבו בשולחנות המרוחקים עם ההורים שלהם, לא יכולים היו לחוות את ההופעה כראוי. הם נאלצו לטפס על ההורים, על הכסאות והביעו מחאה (ובצדק). הצגות כאלו דורשות מרחב פתוח מול הבמה עבור הילדים כדי שיוכלו לנוע ולרקוד להנאתם. התפריט "המיוחד" כולל מנות רבות שאינן מנות ילדים קלאסיות, אלא מנות מבוגרים שעברו הקטנה. ובעיקר – הוא איננו מאפשר להורים להזמין את מנת הילדים ב-ה' הידיעה – צ'יפס. לפי חוקי הזאפה, שכנראה נכתבו באבן, מותר להזמין רק שניצל עם צ'יפס (מנת ילדים מהיקרות בהיסטוריה) אך צ'יפס לבד – לא! הפכנו והפכנו בדבר עם המלצרית, ביקשנו להעלות מהאוב את גודו כדי שיסביר מהו אבסורד – אך לשווא. הדרך הקפקאית הזו לגזול עוד כסף מהקהל השבוי ביותר שיש – הורים בהופעה – מקוממת.

 

ד"ר ליאת שטייר-לבני – מרצה בכירה במחלקה לתרבות במכללת ספיר. היא מלמדת ומרכזת קורסים במחלקה לספרות, לשון ואמנויות, ובמחלקה ללימודי תרבות לתואר שני, באוניברסיטה הפתוחה. כמו כן היא האחראית האקדמית של התואר השני בלימודי תרבות באוניברסיטה הפתוחה.

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. מאת רוני:

    הי ליאת,
    אני רוני ברודצקי , אחת מיוצרות המופע.
    ראשית תודה על ההתייחסות הרצינית והמעמיקה למופע שלנו, ועל אף שעם רוב הדברים אני נוטה שלא להסכים אני מעריכה מאד את ההתייחסות.
    מה שאני לא מבינה הוא איך בתוך כל ההתייחסות המאד מנומקת שלך אין התייחסות למשהו שהוא ראשוני יותר והוא לא שייך לעולם תוכן אינטלקטואלי אלא לחוויה שהיא פיזית, אסתטית, רגשית או במילים פשוטות- האם זו הופעה שהיא כיפית או לא. והתשובה שהיא כיפית. שהילדים (וההורים) יוצאים מלאי שמחה. שהייתה להם שעה של שותפות באזורי העונג. בעיני מכאן מתחיל הדיון. האם זה פוליטקלי קורקט מבחינת מגדר? מה זה מופע לכל המשפחה? האם תיאטרלי זה אומר חמישה קטעים ולא ארבעה? על זה נדון אחר כך. אבל מופע מוצלח הוא קודם כל כיף או מרגש, או מעורר מחשבה. הוא קודם כל חוויה ואחר כך דיון.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.