במה ומסך

שמחת השטויות הקטנות / נירוס

על האלבום המוזיקלי "החגב שאהב"

פברואר 26, 2014  

"החגב שאהב" הוא אחד מאלבומי הילדים הטובים ביותר שאני מכיר. ולצערי, נדמה לי שלא הרבה ילדים מכירים אותו. אני אוהב להקשיב לו, קודם כל, בגלל שהוא ממש מצחיק אותי. ולמרות שהקשבתי לו כבר מיליון פעמים, הוא מצחיק אותי בכל פעם מחדש כאילו זו הפעם הראשונה; ולצחוק, מסתבר, זה ממש כיף. ליתר דיוק, יותר מש"החגב שאהב" מנסה להצחיק, הוא פשוט מלא בשמחת חיים שטותית וכייפית.

עטיפת האלבום

עטיפת האלבום: רבקה לפל

על המילים באלבום אחראית נעמי פולבר, המוכרת מתיאטרון הקרון בירושלים, ועל הלחנים יאיר בר-צורי, שעומד מאחורי ההרכב המוצלח "שייבה". משתתפת באלבום חבורה צעירה ומלאה אנרגיות טובות, שמקנה לו אווירה צעירה וקלילה. האווירה הזאת היא היבט נוסף שהופך את "החגב שאהב" לאלבום כייפי כל כך – זה אלבום צעיר מאוד ומחוספס. אין בו שום דבר מיני, כמובן, הוא מתאים לילדים מגיל אפס, אבל הוא מאפשר הזדהות גילית מדויקת. ילדים קטנים מעריצים בני-נוער, שמצד אחד קרובים אליהם בגיל ומצד שני כבר מבססים "רגל אחת" בעולם המבוגרים העצמאי. קולות הצעירים באלבום משדרים ביטחון בגבריות ונשיות צעירה ויכולים לדבר לילדים יותר מקולות מבוגרים (דמויי ההורים) או מתיילדים.

האלבום, למרבה הצער, לא נמכר בחנויות הרגילות. אפשר לרכוש אותו בחנות הילדים ב"מתחם התחנה" בירושלים, ישירות מהיוצרים, או ב"באנדקאמפ" כאלבום דיגיטלי. חבורת הזמרים והמספרים כוללת את קולותיהן של דניה פולבר, צליל ריבק ומיה פוליצר – כולן בוגרות טריות של האקדמיה למוזיקה בירושלים, את קולותיהם של יאיר בר-צורי ואורי פנציאס בתור זמרים ואת קולו של יונתן בן–חיים, גם הוא מחבורת "תיאטרון הקרון", כמספר. על כולם מנצחת נעמי פולבר כמספרת, ומעט גם כזמרת, שהיא בעלת קול סבתאי שמעמיד אותה בתפקיד הסבתא הנבונה והמשטתה שכל הצעירים מסתופפים סביבה, כך שסיפור מסגרת, שאפשר רק לנחש אותו, מצטייר מעבר לשירים ולסיפורים. סבתא נעמי יושבת על כיסא הנדנדה, אולי לצדה סבא יונתן, וכל הצעירים יושבים למרגלותיה ומאזינים לסיפורים או שרים שירים יחד בקולות.

מה שנותן לשטות את כוח המשיכה שלה הוא ההיגיון הפנימי שהיא יוצרת. כלומר, ההזדמנות שהיא נותנת לחשוב על העולם ועל ההתרחשויות שבו בדרך אחרת; לא בדרך שאמורים לחשוב עליהם. שטות היא דרך שונה בתכלית להסביר דברים ולענות על שאלות, ולכן היא לא רק הסבר חלופי (במקום שניתן לתת הסבר הגיוני ניתן גם לתת הסבר שטותי) אלא ממש דיאלקט אחר להסברים. אתה יכול לחשוב בהיגיון על דברים, או במקום זה – להשתטות לגביהם. מסיבה זו, שטות מחדדת את המחשבה ומאתגרת את השכל; היא מאמצת את שרירי המוח ומשפרת את הכישורים האנליטיים ואת המודלים הלוגיים שלנו. בשלב מסוים בחיים הלוגיקה האנליטית נהיית דוגמטית כל כך שאנחנו אפילו לא מודעים לקיומה. אולם עד השלב הזה, כל עוד אנחנו ילדים, אנחנו מתנסים בדרכים שונות ומגוונות של התבוננות בעולם ושל דרכים להבין אותו, להגדיר אותו ולהסביר אותו. הסתירה שבין ההיגיון הפנימי שהשטות יוצרת לבין ההיגיון הסטנדרטי שבאמצעותו מבוגרים מסבירים את העולם, מעוררת דילמה – צריך להחליט איזה היגיון מוצלח יותר. הדילמה הזו משאירה אותנו חסרי נקודת אחיזה בטוחה, והמצב הזה עלול להיות ניצניו הראשונים של הטירוף.

האלבום "החגב שאהב" מציע את ההנאה הזו לכל אורכו. כשיונתן בן-חיים מספר – בקריינות שנונה מאוד – על "ד"ר ביצ'וצ'ר הנרייטה", למשל, הוא מתחיל בכך שהיא הייתה אנינת ריח וטעם, אהבה פחזניות ושטרודל ודברים של פעם, אבל מסגיר בהמשך את העובדה שהייתה לה כרבולת כי היא תרנגולת. בהמשך הוא מתאר דברים מכובדים שהיא עשתה, ותוהה, לאור כל הנתונים הללו: "זה באמת מוזר לחשוב שד"ר ביצ'ו'צר הנרייטה הייתה תרנגולת, אבל אחרת – איך נסביר את הכרבולת?" זה סוג ההיגיון הפנימי שמבוסס על אבסורד ושכל כך כיף להתלבט לגביו. בשיר "אדון ריזוטו", יאיר בר-צורי שר על אדון ריזוטו שקנה כובע קש ענק, וכשהביט בראי לא ראה דבר. הוא השמיע קולות בשביל לברר אם הוא עדיין קיים, ושמע את הקולות אבל לא ראה את עצמו, והחליט שהגיע הזמן לקנות משקפיים. כשהוריד את הכובע – ושוב ראה את עצמו בראי, עם פרצוף ובגדים והכול – זה גרם לו לתהות אם הוא חלם לפני רגע או נעלם באמת (התלבטות קשה, חייבים להודות). להבדיל מהסיפור על ד"ר ביצ'וצ'ר הנרייטה, בשיר הזה אנחנו לא ממש יודעים מיהו אדון ריזוטו. האם הוא גרגר של אורז שלובש כובע ומתבונן במראה? או שאולי מדובר באדון אמתי, בגודל מלא, שקנה כובע ענק באמת? הפרט הזה כאילו לא חשוב, ובכלל, זהותן של דמויות באלבום הזה היא נזילה למדי. "מדוזה שמנטוזה" נעלבת עד עומק הלב כשהלוויתן מתלבט אם היא שקית, צלחת, כרית או צפרדע (כרית או צפרדע?!). היא נושאת נאום נלהב ומכריזה באזני כולם שהיא "מדוזה שמנטוזה, מדוזה גאה", עד שכל המדוזות על החוף מוחאות לה כפיים (מדוזות על החוף? מוחאות כפיים?!). קורנליוס גרופ השמיני הוא השמיני – ולא הראשון או השני – פשוט משום שהשמיני זה מאוד מאוד רציני. אבל מצד שני, "קורנליוס גרופ הוא אדם די מוזר, כי לא ברור אם הוא מלך, גפרור או פרפר". כך גם לגבי "ורודה פרוטה" שיצאה לקניות ו"בכל מקום שעברה קנתה משהו קטנטן". לכל אורך השיר לא ניתן להחליט מה היא בכלל, הורודה פרוטה הזאת, האם זהו שמה או סוג היצור שהיא? ושוב – נראה שזה בכלל לא משנה. הרכלנים שמדברים עליה בשיר מתווכחים ביניהם מה היא קנתה ומה היא לא קנתה, ולא אכפת להם מה היא בכלל, בעצם. דמותה משתנה בעת ההאזנה לשיר וכל מאזין מצייר לו אותה כראות דמיונו.

הרבה מהקטעים באלבום הזה – גם השירים המושרים וגם הסיפורים והקטעים המדוקלמים – הם כאלה שיש בהם סצנה או התרחשות קצרצרה ומוזרה; שירי מיניאטורה שכאלה. בסיום ההאזנה לאלבום יש כמה שורות מלודיות שמתנגנות בראש, כמה משפטי מפתח שנדבקים – אבל אין בו פזמונים ולא שירים שקל לזכור מהתחלה ועד הסוף. כלומר, "החגב שאהב" הוא אלבום לא קליט כלל. מה שכן נשאר בראש אחרי ההאזנה הראשונה אלו ההתרחשויות. זוכרים את הסיפור המיניאטורי או הסיטואציה שיש בכל שיר, והסיפורים הקטנטנים האלה תמיד מוזרים, מפתיעים ומצחיקים. אלה לא סיפורי פואנטה, אלא אפילו סיפורים חסרי פואנטה; סיפורים שגם כשהם נגמרים נשארים קצת מבולבלים, וקצת תלויים באוויר. כך, למשל, שיר הנושא של האלבום הוא: "שיר קטן על חגב שאהב, הוא מאוד אהב ועל החול כתב" – אבל את מי הוא אהב? ומה הוא כתב? ומה הקשר בין הדברים? אלו דברים שלא מסופרים.

במוזיקה יש השפעות של רוק, פולק, וקצת השפעות של בלוז ואפילו קאנטרי פה ושם. השירים הכי זכירים ואלו שמתנגנים מאליהם הם השירים שבהם הזמרים נותנים לעצמם להיסחף אל המחוזות של הבלוז והרוקנרול, ומוציאים החוצה את החספוס הצעיר והכריזמטי שיש בקולות שלהם. אלה השירים שבהם מורגשים בו זמנית גם נופי הדרום של ארצות הברית, עם סגנונות מוזיקליים משם, וגם הכריזמה הצעירה של הזמרים. יאיר בר-צורי שר על "ירמיהו", שאמא שלו היא עכברה מהעיר ואבא שלו הוא מכאן (איפה זה כאן?) – עם קולות הרקע של הזמרות, ומניארות רוקיסטיות "מגניבות" בשירה שלו, הוא לוקח אותנו פתאום למועדון מעושן במרתף בניו ג'רזי. שומעים את זה גם בקול המחוספס של דניה פולבר בשיר על "גברת אגס", ש"אמרה שעצוב לה, בכתה שנמאס, וחבל שבכלל לא נולדה אננס: אני לא שזופה, יש לי טוסיק ענק, והצבע שלי – פוי! – כל כך ירקרק".

העיבודים פשוטים בתכלית הפשטות – מינימליסטיים: גיטרות קלאסיות, פסנתר, אקורדיון, בס, לפעמים פרקשן (כלי הקשה) עדין מאוד. אין תופים, אין כלים סולניים משום סוג (כלי נשיפה, כלי קשת). רוב השירים מושרים בסולו, וכל הזמרים מחזיקים את השירים שלהם יפה מאוד, בלי צורך בהרכב ווקאלי או קולות רקע. את האפקטים עושים בעזרת הקול – כלומר, הזמרים מחקים כל מני קולות וצלילים: ינשוף, חצוצרה, פעמונים. זה מינימליסטי ופשוט, בונה את "סיפור המסגרת" ועוזר לדמיין צעירים שמסתופפים בחדר למרגלות הסבתא הטובה. אבל יותר מכול – זה מצחיק מאוד. ולצחוק, מסתבר, זה ממש כיף.

"החגב שאהב" – מילים: נעמי פולבר, מוזיקה: יאיר בן-צורי, הפקה: אורי פנציאס. הוצאה עצמית, 2011.

נירוס – מורה דרך ירושלמי, סטודנט להיסטוריה ולתולדות עם ישראל, ובעל הבלוג כתמים.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.