3 כללי

שמרנות מתקדמת / מור פוגלמן-דבורקין

האם הגרסה העכשווית ל"נשים קטנות" מוסיפה נדבך ליצירה המקורית, או שמא דווקא חוטאת בשמרנות?

יולי 29, 2019  

בשנה שעברה ציין עולם הספרות מאה וחמישים שנה לצאתו לאור של "נשים קטנות" מאת לואיזה מיי אלקוט, ספר שריגש, הלהיב והשפיע על דורות רבים של ילדות, נערות ונשים. כמחווה לקלאסיקה הוותיקה והאהובה, יצרו ריי טרסרו וברה אינדיגו את "מג, ג'ו, בת' ואיימי", רומן גרפי המוגדר על כריכתו כ"הגרסה המודרנית של נשים קטנות", ומגולל את קורותיהן של ארבע האחיות בניו יורק של ימינו, כשהן מתמודדות, בדומה לקודמותיהן מהמאה התשע-עשרה אך בשינויים ברוח התקופה, עם ענייני התבגרות, פרנסה, אהבה ומימוש עצמי, כשמעל לכל מרחף שירותו הצבאי המרוחק של אביהן.

כריכת הספר (יח"צ)

בכל מה שנוגע לשחזור האווירה בבית משפחת מארץ' והיחסים בין האחיות, עשו טרסרו ואינדיגו עבודה מוצלחת למדי. הבנות משתעשעות יחד, מקניטות זו את זו, רבות ומשלימות, תומכות ומסייעות בעת צרה באופן שלא רק מזכיר את הדינמיקה העולצת והסוערת בין בנות מארץ' המקוריות, אלא עומד בפני עצמו ביצירת תחושה אותנטית של משפחה אמתית. השניים גם שימרו בדיוק רב למדי את קווי האופי המקוריים המאפיינים כל אחת מן הארבע, עם טוויסטים עכשוויים: מג האימהית והחומרנית רוצה עדיין להינשא לבחור אמיד, אך גם להיות כתבת במגזין האופנה הנחשב ווג. ג'ו המרדנית עדיין רוצה לכתוב, ובמקביל גם עסוקה בנושאים פוליטיים. בת' נותרה מתוקה וחולנית (אך בזכות התקדמות המדע במאה וחמישים השנים האחרונות זוכה להחלים ולראות את סוף הספר), ואיימי עדיין מפונקת וחצופה, עם תוספות של אטיטוד וסלנג עכשוויים.

אולם למרבה הצער, על אף ההיבטים העכשוויים, הרומן הגרפי אינו מציע התפתחות מהותית כל שהיא מהספר המקורי, ומשחזר כמעט את כל החולשות בהן התאפיין המקור, ובראשן ההיצמדות למה שנחשב מקובל בתקופה בה נכתב. בביוגרפיות שנכתבו על לואיזה מיי אלקוט במשך השנים, צוין לא פעם כי במהלך כתיבת "נשים קטנות" וספרי ההמשך היא נאלצה להיכנע שוב ושוב לתכתיבי העורך שלה, ולהפוך את העלילה והדמויות לתואמות מיינסטרים יותר מכפי שרצתה, וכך הגיעה למצב של שנאה ממש כלפיהן, ובשלב מסוים אף התפתתה, לדבריה, לסיים את סדרת הספרים ברעידת אדמה שתקבור את כולן.

אינני יודעת כמה מההליכה בתלם הוכתבה לטרסרו וברה על ידי העורכת של הספר, וכמה ממנה הביאו אתם מהבית, אבל התוצאה דומה: שימור ואשרור של מסרים נטולי כל חתרנות של ממש. המחברים המודרניים לקחו על עצמם לשים במרכז את הנושא החם של ייצוג ואינקלוסיביות בספרות, ולכן הפכו את משפחת מארץ' למשפחה מעורבת עם אם לבנה ואב שחור- היא גרושה והוא אלמן, שאיחדו כתובות עם בנותיהן מנישואים קודמים (מג שלו וג'ו שלה) והביאו לעולם עוד שתיים משותפות (בת' ואיימי). עד כאן, פרשנות עכשווית ונחמדה מאוד על בנות מארץ' המקוריות.

מתוך הספר

אלא שהשניים לא הסתפקו בניסיון, שיכול היה להיות מעניין כשלעצמו, לבחון את חיי היומיום של משפחה מעורבת בימינו, אלא הוסיפו עוד ועוד אלמנטים של ייצוג ורב תרבותיות: הם הפכו את מר לורנס למר מרקז ההיספני, הכניסו ספין גזעני להצקות של הילדות בבית הספר כלפי איימי, הוציאו את ג'ו מהארון כלסבית, ועוד ועוד. כל אלה יוצרים עומס רב שסופו פספוס גדול, שכן יחד עם הטקסט המועט יחסית המאפיין את הפורמט של רומן גרפי, הדמויות כמו כורעות תחת נטל הייצוג ונותרות שטוחות ופלקטיות למדי, והסיפור לא מצליח להתרומם ולהיעשות מעניין יותר מסך כל האמירות התקינות פוליטית שהוא מציג.

יתרה מכך, גם האמירות הללו, שמתיימרות להפוך את הסיפור המקורי לעכשווי ולפמיניסטי יותר, הן בסופו של דבר שמרניות למדי יחסית לתקופתנו, נטולות כל חתרנות ממשית ומשמרות את הדמויות במסגרת תבניות חברתיות שגורות ובטוחות יחסית. כך, למשל, בספר המקורי הניסיון לחתרנות נשית בדמותה של ג'ו, מסתיים בקיצוץ כנפיים מסוים בדמות בחתונה קונבנציונלית ובחיים של אשת איש ומטפלת, בניגוד משווע למציאות בה אלקוט עצמה הפכה לסופרת מצליחה ועשירה ללא בעל שימשול בענייניה. ובגרסה העכשווית: הייצוג של ג'ו כלסבית מאשרר תפיסה תרבותית שכבר אבד עליה הכלח, לפיה אם את דעתנית, אקטיביסטית ומרוכזת ביצירה ובפוליטיקה ולא בבנים – את בהכרח לסבית. בנוסף, העובדה שהיציאה של ג'ו מהארון קורית בעקבות גזיזת שיערה, מחזקת את הסטריאוטיפ השחוק של לסבית כמי שניתנת לזיהוי חיצוני מובהק כאשה קצוצת שיער, ללא טעם באופנה.

מתוך הספר

דוגמה נוספת לצורת מחשבה שמרנית ומיושנת באה לידי ביטוי גם בשינוי המהיר והלא צפוי שעוברת מג בסוף הספר, כאשר היא מבצעת פנייה חדה מהשאיפה שהפגינה לאורך הסיפור להיות כתבת ועורכת אופנה, להכרזה על כוונתה ללמוד משפטים. אם בספר המקורי נידונה מג לבוז מוסרני בשל חלומה על נישואי נוחות ואכן בוחרת לבסוף באפשרות ה"מתקדמת" וה"נכונה" יותר של נישואים מאהבה לאדם עמיד פחות, הרי שבגרסה המודרנית היא נידונה לבוז בשל רצונה לפתח קריירה בתחום שנחשב קל דעת.

אלא שלא זו בלבד ששינוי מוקד העניין של מג כתוב באופן מלאכותי ולא אורגני לדמות, אלא שהוא גם מציג תפיסה מיושנת מאוד של אקטיביזם חברתי. למעצבי אופנה, כותבים ואנשי תוכן יש בימינו כוח לקבוע סדר יום חברתי ומוסרי לא פחות מעורכי דין רבים, ולא פעם אפילו יותר. בעולם שבו מעצבות כמו סטלה מקארטני ו-וויאן ווסטווד מביאות לשינויים עקרוניים כמו הפסקת שימוש בפרוות או הפחתת הזיהום הסביבתי, שבו עיתונאיות ובלוגריות רבות מתחום האופנה עוסקות בעידוד רכישה מצומצמת ומצפונית של פריטי אופנה חפים מניצול בני אדם, ושבו מעצבים, עורכות ועיתונאיות מעלים על במות התצוגה וסדר היום נושאים כמו גזע וזהות מגדרית, המחשבה שלהיות עורכת דין זו הדרך היחידה לעצב סדר יום ולהיאבק בעוולות חברתיות, היא כמעט מגוחכת.

גם דמותו של מר מארץ' נותרה בעייתית כשהייתה בספר המקורי. כאחראי על הטוב מוחלט, הוא נותר מעין "אח גדול" או מין סמי-אל, השולט רגשית בבנותיו מרחוק, גם אם באופן חיובי, מכוון את צעדיהן ומיישר אותן בתלם המקובל והראוי. את המוסרנות הדתית שאפיינה אותו בספר המקורי, מחליפה הפעם המוסרנות של האתוס האמריקאי הרואה במעצמה מגינת החירות והדמוקרטיה בעולם. בהתאם לכך, הספר נטול ביקורת של ממש על המלחמה במזרח התיכון אליה יוצא מר מארץ' המודרני, ועל אף שהוא עוסק בהיבטים של גזענות בחיי הבנות, המחברים נמנעים לגמרי מלהזכיר את העובדה שכמו בני מיעוטים רבים – גם עבור מר מארץ' השחור השירות בצבא ארצות הברית הוא מסלול מוביליות חברתית וכלכלית מסוכן, שלבנים רבים לא נאלצים לקחת.

מתוך הספר

בנוסף, בספר המקורי מר מארץ' לוקח על עצמו תפקיד של כומר צבאי לאחר שאיבד את הונה של משפחתו ולמעשה גזר עוני על בנותיו. כך שהשירות הצבאי מוצג ככורח ולא כאידיאל. לעומת זאת, ברומן הגרפי המצב הכלכלי הרעוע הוא נתון שאינו מקושר לפעולה כזו או אחרת של האב, אלא עומד בפני עצמו, אפוף הילת גבורה, על אף שבניגוד למלחמת האזרחים אליה יצא מר מארץ' המקורי, מלחמה שהתנהלה סביב שאלות גורליות של חירות האדם וכבודו, הרי שמר מארץ' הנוכחי מוצב במזרח התיכון, זירה שיש ויכוח רציני בפוליטיקה ובתרבות האמריקאית לגבי המשמעויות של התערבותם של הממשל והצבא האמריקאים בנעשה בה. העובדה שעל אף שנשים בצבא ארצות הברית מתפקדות כיום כלוחמות, שמרו המחברים את הסדר הפטריארכלי בו האב יוצא למלחמה ולא האם, היא פספוס אבולוציוני נוסף.

"מג, ג'ו, בת' ואיימי" מראה שבמובנים מסוימים, ובראשם היבט הייצוג, התקדמנו במאה וחמישים השנים האחרונות, אך מבחינות רבות אחרות הוא משקף כמה נותר עדיין על כנו. שכן התוצאה אמנם עכשווית במובן האקטואלי, אך מבחינה תרבותית ופוליטית היא שמרנית בעליל לזמנה, ומשקפת מסרים ודמויות נשיות שהחברה במאה העשרים ואחת יכולה לעכל בקלות יחסית, ולהעביר לילדות מבלי לחשוש שישפיעו עליהן לנענע חזק מדי את הסירה ואת הסדר החברתי.

לאור זאת, השאלה החשובה לטעמי היא האם בשמרנותם זו מייצגים טרסרו ואינדיגו את השקפותיהם האישיות האמתיות על נשיות ועל העולם של זמננו, או שמא, לאור התבטאויות והתנהגויות של מנהיגים ואישי ציבור רבים בימינו, ואולי כמו אלקוט עצמה – לאור שורת הרווח, הם מעדיפים להצניע רעיונות רדיקלים יותר? ואם כך הוא הדבר, הרי שלפנינו עוד דרך ארוכה, ומעניין יהיה לראות איך ייכתבו הנשים הקטנות של עוד מאה וחמישים שנה.

"מג, ג'ו, בת' ואיימי" מאת: ריי טרסרו וברה אינדיגו. תרגום: דנה טל. הוצאת "כתר", 2019 

מור פוגלמן-דבורקין – מבקרת ספרות ילדים ונוער

כתיבת תגובה

3 תגובות:

  1. מייה בן יאיר הגיב:

    בעיני הספר מאכזב. הרגשתי שלקחו קלאסיקה של ילדותי והרסו אותה. התוצאה חסרת עומק, מרצה ושטחית משהו… פספוס גדול

  2. לי עברון הגיב:

    רשימה מרתקת, תודה רבה!
    תוך כדי הקריאה נזכרתי בהרצאתה של עופרה רודנר בכנס הפנקס – והנה היא אמנם משולבת כאן, בצדק. אם ה"תיקונים" בייצוג וכו' הם רק חיצוניים, לא רק שזה לא מספיק, זה אפילו מטעה ומסוכן. אולי מסוכן היא מילה מוגזמת, אבל זה עלול להסתיר מעינינו את הבעיות האמיתיות.

  3. עירית הגיב:

    זה נשמע כמו מקרה מצער של פוליטיקלי קורקט מוגזם, שיוצר את התוצאה ההפוכה. להבדיל אלף אלפי הבדלות, זה מזכיר לי את הגרסה החדשה של סדרת הטלוויזיה "מכושפות" (Charmed), שבה הפכו האחיות להיספניות. אולי השינוי מרענן, אבל התוצאה עדיין משמימה. נראה שבשני המקרים חשבו יותר על הגיוון של הרקע והדמויות, ופחות על העלילה.

כתיבת תגובה