במה ומסך

שפת הנוסטלגיה / עורכי "הפנקס" - תמר הוכשטטר, יותם שווימר

על הפרק הראשון של הסדרה הדוקומנטרית על ספרות הילדים הישראלית, "עוד סיפור אחד ודי"

מאי 25, 2017  

הנה כמה דברים המיוחסים בישראל לספרות לילדים: אמנות נוסטלגית, כל אחד יכול לכתוב אותה, ז'אנר נחות, אין סביבה שיח רציני. אל תוך התפיסה הבעייתית הזאת נכנסת סדרה דוקומנטרית חדשה, "עוד סיפור אחד ודי" [ימי רביעי, החל מה-7.6, בשעה 21:00 ב-yes דוקו וב-yesVOD]. אך מהו המהלך שהסדרה מבקשת להציע לצופים? האם היא חורגת מהדימוי הבעייתי הרווח, מתנגדת לו, או שמא מקיימת אותו בצורה אחרת?

הסדרה מחולקת לחמישה פרקים וחמישה נושאים. הפרק הראשון – שהוקרן במסגרת פסטיבל "דוקאביב" – עסק בשפה – נושא מורכב ומהותי כשמדובר בספרות בכלל, ובספרות לילדים בפרט, משום שמעבר לעובדה שמדובר באמנות שפתית-טקסטואלית, ספרות הילדים היא אמצעי בעל חשיבות להקניית שפה בקרב המאזינים הצעירים.

איור: מושיק לין, ל"גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי (מתוך: "פתחו את השער")

איור: מושיק לין, ל"גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי (מתוך: "פתחו את השער")

הפרק נפתח בהקראה מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי, שנכתב במקור ביידיש, ונכלל בקאנון של ספרות הילדים העברית בזכות תרגומו של נתן אלתרמן. את שורות השיר (שגם פורסם כספר) מקריאים לסירוגין המשתתפים בפרק (רובם סופרות וסופרים, חלקם חוקרות, חוקרים, וזמרות), כמעין מקהלה עליזה. ההתמוגגות מהטקסט ניכרת, אולם לא רק בשל השפה אלא אולי אף יותר בזכות הנוסטלגיה שהשיר מעורר במקריאים. הקראה מרובת משתתפים שכזו תחזור שוב ושוב במהלך הפרק, כמו להראות שכולנו (בני מין, גיל ועדה שונים) גדלנו וגדלים על אותם טקסטים, אותה שפה, אותו מצע של ספרות. ולא רק שאנו גדלים עליה, אנו גם אוהבים אותה, ובעיקר – מתגעגעים אליה.

על אף שנטען כי הסדרה אינה מבקשת להציג מבט או מחקר היסטורי על ספרות הילדים הישראלית, אלא להתייחס לאיכויותיה ושלל גווניה, הפרק הראשון אינו מציג דיון מעמיק בשפה – על משמעותה, תפקידה החברתי או האורייני, השינויים והתמורות שחלו בה – אלא סקירה כרונולוגית של פעילות יוצרים מרכזיים לילדים מתוך התרפקות נוסטלגית על הקאנון המקומי. לכך תורמים אמצעים שונים כמו למשל ארגזי קרטון שמהם דולים המשתתפים ספרים ישנים, וקטעי שירים מולחנים ומושרים המתנגנים מתוך פטפונים ומגרים את בלוטות הנוסטלגיה.

ולמה זה בעייתי בעצם? הרי אחד הדברים היפים בספרות הילדים היא היותה אמנות שעוברת מדור לדור, שעל ברכיה גדלים אבות וילדיהם, סבתות ונכדותיהן, והמשיכה אל אמנות שהיתה משמעותית עבורנו כילדים היא חיובית. העניין הוא שהפרק מציג כמעט הגמוניה בנוגע להתייחסות לטקסטים וליוצרים.

דויד גרוסמן, מתוך הסדרה

דויד גרוסמן, מתוך הסדרה

הנה חלק מן היוצרים הנידונים בפרק: חיים נחמן ביאליק (שזוכה לנתח הזמן המשמעותי ביותר), לוין קיפניס, לאה גולדברג, אברהם שלונסקי, ע. הלל, עודד בורלא, אנדה עמיר-פינקרפלד, מרים ילן שטקליס – רשימה ארוכה ומכובדת של קלסיקונים. כולם מופיעים בספרה החשוב של פרופסור יעל דר, "דודה של שום איש", בו היא מציגה בפרקים קצרים את תרומתם של אותם יוצרים. דר היא גם היועצת של הסדרה ואחת המרואיינות המרכזיות; במידה רבה הפרק הראשון של "עוד סיפור אחד ודי" הוא ביטוי ויזואלי, מצולם וערוך היטב של הספר.

אך האם אלו עדיין היוצרים והיצירות המועברים מאב לבן ומאם לבת באותה שעה אינטימית שלפני השינה? התשובה מורכבת כמורכבות האוכלוסייה, אבל ניתן לומר בוודאות שספורים הם הבתים שאל חלונם נציץ בערב ונמצא אם מדקלמת לביתה את "עציץ פרחים" של ביאליק או אב קורא לבנו את "עלילות מיקי מהו" של שלונסקי (בשונה, אגב, מ"מעשה בחמישה בלונים" או "איה פלוטו", ששרדו עד תקופתנו). אף על פי שביאליק וקיפניס שאפו לכונן תרבות ילדים חדשה בארץ ישראל, הם לא הצליחו להגיע לבתים רבים (כוונתנו לבתי-אב, לא לגנים) ונכשלים בכך גם היום.

איור: בתיה קולטון, ל"עציץ פרחים" מאת ביאליק (מתוך: "שרשרת זהב")

איור: בתיה קולטון, ל"עציץ פרחים" מאת ביאליק (מתוך: "שרשרת זהב")

אם מדברים על "שפה" האם לא כדאי לשאול מדוע אנו מכירים רק את "אלישבע מה נחמדת" ולא גם את "סעדה כפרה עליק"? הפרק הראשון של "עוד סיפור אחד ודי" מעביר תחושה של אחדות: יוצאי ערב לצד יוצאי מזרח אירופה, עירוניים וקיבוצניקים – כולם אוהבים את ביאליק ומדקלמים את שיריו בהגייה אשכנזית (גם אם במבטא ערבי). אחדות זו גם באה לידי ביטוי בדגש הרב שניתן ליוצרים מוקדמים אל מול יוצרים מאוחרים יותר, כיהונתן גפן ויהודה אטלס, על אף שתרמו תרומה גדולה יותר לעניין שפת ספרות הילדים מאשר שלונסקי, למשל; תרומה שיש לה הדים עד היום.

בגלל הכותרת של הפרק – "שפה" – עולות שאלות לגבי היצירות שנבחרו. מדוע, למשל, נפקד מקומה של נורית זרחי ששפתה חריגה מאוד בספרות המקומית, או מדוע נבחר השיר "מיכאל" להציג (בקצרה) את מרים ילן שטקליס ולא "אצו רצו גמדים", שמשקף משחקים חדשים בלשון שהגיבו אל הדיבור והחריזה הילדית?

אָצוּ-רָצוּ גַּמָּדִים –
טְרַלַּ-רַלַּ-רִדַּדִּים,
אָצוּ-רָצוּ שִׂחֲקוּ –
קוּקוּ-רִיקוּ-רִיקוּקוּ,
שִׂחֲקוּ בְּמַחֲבוֹאִים,
בִּילִים-בִּילִים-בִּם-בַּם-בִּם

איור: דוד פולונסקי, ל"אצו רצו גמדים" מאת מרים ילן שטקליס (מתוך: "פרח נתתי לנורית")

איור: דוד פולונסקי, ל"אצו רצו גמדים" מאת מרים ילן שטקליס (מתוך: "פרח נתתי לנורית")

אם מתייחסים בהרחבה לחידוש השפה העברית על ידי ביאליק, ומציינים לחיוב את משחקי הלשון של שלונסקי ואת הנונסנס של בורלא, מדוע נותר הדיון בחידושים של יהונתן גפן ויהודה אטלס מינורי כל כך? מוזכר אמנם ש"הכבש השישה עשר" ו"הילד הזה הוא אני" הציגו שפה דיבורית יותר בניגוד לשפה הגבוהה של גולדברג או ביאליק, אך אין התעמקות במהפכה השפתית והתרבותית שיצירות אלו כוננו – לא רק מבחינת המשלב הלשוני, אלא (אצל אטלס, למשל) שפת ה"אני" וההתמקדות בביטוי של הילד, אל מול קולו של הקולקטיב. והרי זהו מהלך דרמטי מאוד שנעשה על ידי שימוש מסוים בשפה, ושאנו רואים את השפעתו גם בספרות הילדים העכשווית. יתרה מכך, כיוון שנדמה כי המיקוד של הפרק הוא סקירה היסטורית של יוצרים מרכזיים, לא ברור מדוע השפה "הנמוכה" של "הכבש השישה עשר" למשל, נתפסת כספרות, ועוד ספרות בעלת איכויות פואטיות. עניינים כגון אלו המעמיקים את הדיון בשפה ובספרות הילדים המקומית מעבר להצגה של יצירות ויוצרים, נעדרים מהפרק.

יהונתן גפן, מתוך הסדרה

יהונתן גפן, מתוך הסדרה

ומדוע בעצם לעצור ב"הכבש השישה עשר" וב"הילד הזה הוא אני"? אם אנו מדברים על שפה, היכן דתיה בן-דור והשטוזים הכה אהובים שלה? היכן מיריק שניר (שהבליחה לרגע, אך יצירותיה לא הוצגו) ומפעלה המרשים בשירה לגיל הרך? היכן השיר "איפה העוגה?" שמושר בכל גן בישראל כבר שנים רבות? נכון שדיון בחלק מהשירים העכשוויים עלול לקלקל את הממתק הנוסטלגי אבל דווקא במקומות האלה עולות שאלות מרתקות על המשכיות, בין-דוריות, שינוי וגמישות השפה, ומה ילדים אוהבים וצריכים בספרות ובשירה הנוצרות עבורם.

באחד הקטעים היפים בפרק מחזיקה המאיירת בתיה קולטון איור שלה לשיר "הקיפוד" מאת אנדה עמיר. היא אומרת שאם השיר היה נכתב על ידי מרים ילן שטקליס, הקיפוד היה עצוב ומסכן ועומד בצד, אבל אצל אנדה עמיר הקיפוד שמח ורוקד בלי בעיה. זה רגע נפלא כי הוא למעשה עוסק באופן שבו יצירה תלויה בשפה של מחברה, ובמשפט קצר אחד ניכר ההבדל האמנותי וגם הרגשי בין שתי יוצרות מרכזיות בספרות הילדים. רגעים נוספים כאלו היו תורמים מאוד לסדרה.

אם נחזור לתחילת דברינו, אזי ההחלטה להפיק סדרה דוקומנטרית על ספרות הילדים העברית היא חשובה ואינה ברורה מאליה, ולפיכך – משמחת. הצילום, העריכה והפן הוויזואלי בכללותו של "עוד סיפור אחד ודי" מצוינים ועושים כבוד רב ליצירות, גם הוויזואליות – והשילוב של מאיירות ומאיירים כחלק מארסנל הדוברים הוא עוד החלטה מוצלחת למדי וראויה לציון. מעניין לראות אלו יצירות ויוצרים יופיעו בפרקים הבאים, ואם מעבר לנוסטלגיה הנעימה והמרגשת, נזכה לדיונים מאירי עיניים בספרות הילדים המקומית המכילה מורכבות כה רבה.

גילוי נאות: עורכי "הפנקס" ייעצו למערכת הפקת הסדרה בשלבי התחקיר הראשונים.

 

יוצרי הסדרה: ענת זלצר ומודי בר-און | תסריט ובימוי: ענת זלצר | עריכת תוכן וניהול תחקיר: שירה פרי | עריכה: איילת עופרים,  עידו מוכריק | צילום: טליה (טוליק) גלאון | מוסיקה מקורית: ערן ויץ | יעוץ ספרותי: פרופ' יעל דר | מפיקים: יואב רועה ואורית זמיר – "גם הפקות".

 

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.