3 במה ומסך

תאטרון שמכבד ילדים / טלי כוכבי

רשימת ביקורת על ההצגה "ראיתם את הכלב שלי?"

אוקטובר 21, 2013  

לקחת ילדים להצגה זו פעילות שנחשבת כפעילות אולטימטיבית מבחינתם של הורים וילדים – גם הנאה משותפת, גם פתרון להורים שעסוקים בשאלה "איך למלא את הזמן עם הילדים?" וגם חינוך לתרבות. מקובל לחשוב כך, אבל רבות הצגות הילדים הקיימות בשוק אשר אינן מרגילות את הילדים לצריכת תרבות איכותית אלא ההפך, חושפות אותם לאירוע נוצץ, צעקני (במלוא מובן המילה: נדירות הצגות הילדים בהן השחקנים אינם מעודדים את הילדים לצעוק במקהלה), רדוד ושטחי, אירוע בידורי שבינו לבין חוויית התאטרון המשמעותית אין ולא כלום.

דווקא משום כך נהניתי והתרגשתי כל כך לגלות הצגת ילדים שמדברת לקהל שלה בשפה אחרת – אמנותית, עדינה ומכבדת. ראיתי את ההצגה "ראיתם את הכלב שלי?" בשבת בבוקר, בחלל האינטימי של תאטרון הסטודיו בחיפה (גילוי נאות: המנהל האמנותי של הסטודיו, יונתן שוורץ, הוא חבר קרוב שלי). קשה להאמין, יש אוטובוסים בשבת, אבל התדירות שלהם נמוכה מאוד ולכן, אחרי ציפייה של קרוב לשעה בתחנה, הגעתי לתאטרון עם בני הפעוט מתנשמת ומתנשפת, באחור של כמה דקות. הבן שלי, שטרם מלאו לו שנתיים, הוא לא קהל היעד הרשמי של ההצגה (שמוגדרת כמתאימה לבני חמש ומעלה) ולמרות זאת – למרות שחלק מתכני ההצגה עבר לו "מעל הראש", למרות ההמתנה מורטת העצבים בדרך ולמרות שלכאורה, כל התנאים הטכניים היו נגדנו – הוא ישב מרותק עד הסוף, התכווץ בדאגה והתמרמר בקטעים העצובים והמתסכלים ואמר בסוף "עודפם!". אני לא חושפת את החוויה הפרטית שלו כדי להמליץ לאחרים לקחת פעוטות רכים להצגה הזאת, אלא כדי לספר שבנוכחות יצירת אמנות טובה באמת, כל אחד, בכל גיל, מצליח להתרגש ולהתחבר וההצגה הזו היא יצירת אמנות טובה באמת.

5460_5836

בבסיסה של ההצגה עומד סיפור מוכר– ילד מקבל כלב במתנה, משחק איתו, אוהב אותו, נקשר אליו, והכלב הולך לאיבוד. סיפור המעשה בנאלי, אבל הדרך בה בחרו יוצרי ההצגה להמחיש אותו על הבמה הוא ההפך המוחלט מבנאלי: ארבעה שחקנים צעירים –שתי נשים ושני גברים, משחקים מגוון רחב של תפקידים על רקע תפאורה מינימליסטית ותלבושות מינימליסטיות עוד יותר שנועדו רק לסמן את הדמות: כובע עם אוזניים ארוכות לייצוג כלב, כובע מצחייה לייצוג ילד, מחרוזת לייצוג אמא, סרט בשיער לייצוג ילדה וכיו"ב. ולמה חשוב לי במיוחד לפרט את האביזרים הסמליים הללו? כי יוצרי ההצגה בחרו להפוך את עצם השימוש בהם לחלק אינטגרלי מההצגה: על הבמה, מול הקהל, מתנהל משא ומתן תמידי בשאלה מי ישחק באיזה תפקיד, והתוצאה דינמית ביותר: שתי שחקניות רוצות לשחק באותו תפקיד ומקבלות החלטה באמצעות משחק זריז של "אבן נייר ומספריים", השחקנית ששיחקה בתפקיד הכלב מתחלפת עם השחקן ששיחק בתפקיד הילד ואחרי רגע, מול עיניהם המשתאות של הילדים וההורים בקהל – באמצעות החלפה מהירה של כובע, הדמות כולה משתנה ושחקן אחר לובש לא רק את האביזר אלא גם את שפת הגוף של דמותו החדשה. כיוון שמדובר בסיפור קשה מבחינה רגשית, לא פעם השחקן ששיחק בתפקיד הילד הודיע שהוא מסרב להמשיך ולשחק בתפקיד הזה כי "זה עצוב מדי". הפתרון הבימתי המקורי הזה משמש בתפקיד משולש: גם מזהיר את הקהל מפני הקושי שעומד להגיע עוד מעט וגם – כמו שאר הפתרונות המובילים להחלפת תפקידים – מאפשר לילדים הצופים להבין שבתאטרון "כאילו" הוא הבסיס לכול. בנוסף, הוא יוצר תחושת הזדהות חזקה, שהרי משחקי ילדים – בדיוק כמו משחקי תאטרון – בנויים בדיוק על האלמנט הזה של משא ומתן שמאפשר להחליט מי ישחק באיזה תפקיד. כל השחקנים נכנסים לתפקידיהם במהירות ובאופן מוחלט וסיפור המעשה הוא אמנם נדוש אבל עוצמתו הרגשית גדולה. כך נשמרת, לכל אורך ההצגה, רמת הזדהות גבוהה עם הדמויות ועם הסיפור, שאינה יוצאת נפסדת מההבנה על איך הדברים עובדים באמת, מאחורי הקלעים, ומהתזכורת התמידית שהכול זה רק משחק, רק הצגה ב"כאילו".

יוצרי ההצגה גילו אומץ מרשים גם בממד התוכן – ה"מה", וגם בממד הצורה – ה"איך". מבחינה תוכנית, נדיר למצוא הצגת ילדים שלא מסתיימת בסוף טוב. קהל ילדים, וקהל בכלל, זקוק לתחושת קתרזיס בסוף התרחשות שכוללת פחד, עצב ומתח, ותחושת הקתרזיס במקרה הזה ממש מתבקשת. בן (המגולם, כאמור, בידי שחקנים שונים, ובאחת הסצנות אפילו נוכחים על הבמה כמה צמדים שונים בו זמנית המייצגים כולם את "אמא" ו"בן") מחפש את כלבו האהוב ששמו "שלי". גם אני, ממרומי גילי, קיוויתי וציפיתי שאחד השחקנים יחבוש על ראשו את הכובע המייצג את הכלב ויקפץ בלשון משתרבבת לעברו של בן במסגרת הסוף הטוב המצופה, אבל זה לא קרה. הכלב שלי הלך לאיבוד, וכמו שקורה לא פעם בחיים- הוא לא חזר ולא נמצא, למרות רצונו העז של בן.

הימנעות מסוף טוב היא אתגר לא פשוט ולא נפוץ בתרבות ילדים, והדבר נכון עוד יותר כשמדובר בהצגה, כשהדרמה מתרחשת באופן חי מול העיניים ולקהל אין ברירה אלא להתמודד עם הסוף העצוב. אני מעריכה את בחירתם של היוצרים לשמור על מציאות בלתי הוליוודית שבה לא תמיד הכול בא על מקומו בשלום, ומעריכה עוד יותר את ההבנה שלהם לכך שגם סוף עצוב חשוב לרכך ושלא צריך לפחד מכך שילדים יעברו חוויה אמנותית מורכבת, אך בכל זאת רצוי שהם ייצאו מהצגה עם חיוך על הפנים ולא בתחושת שברון לב. כדי להתמודד עם האתגר מרובה הסתירות הזה, יוצרי ההצגה בחרו במסר מורכב – הכלב לא חוזר, אבל בן מגיע בדמיונו לארץ איבוד ושם הוא זוכה לפגוש את כלבו האהוב, וגם לאחר החזרה למציאות הוא פוגש בו בדמיונו ומחשבותיו. הצופים נעים הלוך וחזור בין תקווה לייאוש, ביחד עם בן שעל הבמה, והמסר המצטבר מהמסע הזה הוא מסר מורכב שתקווה וייאוש, עצב ושמחה משמשים בו בערבוביה – כמו בחיים.

אני לא קהל היעד הרשמי של ההצגה, ובכל זאת, יותר מפעם אחת במהלכה מצאתי את עצמי משתנקת מדמעות, למרות שמעולם לא גידלתי ומעולם לא איבדתי כלב, משום שאובדן הוא אובדן בכל גיל וההצגה מצליחה לפרוט על נימי הרגשות וההזדהות של כל מי שחווה אי פעם אובדן כלשהו. שיר הסיום של ההצגה (שהמארגנים חילקו בסופה עותק ממנו על גבי דיסק – מחווה יפה וראויה לכשעצמה) היה, אמנם, מעט פשטני ועליז ביחס להצגה כולה, אבל בהחלט הבנתי את הצורך בו. הוא היה נחוץ כדי לאפשר לילדים הצופים להתמודד עם הסוף העצוב מבלי להישבר לגמרי.

p_1373195629

ההצגה אמיצה לא רק מבחינת התכנים בהם היא מטפלת, אלא גם מבחינת השימוש העדין והאמנותי שהיא עושה בכל הכלים התאטראליים העומדים לרשותם של שחקנים, ובראשם הגוף. זה תאטרון פיזי, תאטרון סימבולי, תאטרון שבאמצעות שימוש באביזרים מעטים, בכישרונותיהם של השחקנים ובדמיון, בורא על הבמה עולם ומלואו. לנגד עינינו שחקנית הפכה ברגע מאבן לציפור דמיונית ומציפור לפיה קשישה, כמה כיסאות ושולחן הפכו למיטה, ארון ושלל חדרים שונים, והכול מול הקהל שהופך לשותף ליצירת האשליה. השחקנים עבדו כאנסמבל מיומן וקשוב ולכן לא התפלאתי לקרוא שהם היו שותפים מלאים ליצירת ההצגה, אבל כן השתוממתי לגלות שבהצגה שראיתי השתתפה שחקנית מחליפה – עניין שלא ניתן היה לחוש בו מבחינת הכימיה ושיתוף הפעולה בין השחקנים על הבמה.

ככה עושים תאטרון טוב-לכל גיל, וככה מלמדים ילדים לחוות את הקסם המיוחד שרק תאטרון יכול ליצור.

"ראיתם את הכלב שלי?" יצירה ובימוי: אפרת שטינלאוף. שחקנים ושותפים ליצירה (א"ב): ליאור ברגר, עומר יצחקי, נירית רכבי, עומר שמר. עיצוב תפאורה ותלבושות: איילת יריב. מוסיקה: אפי שושני.

טלי כוכבי – אוהבת ילדים, אוהבת תרבות וספרות, אוהבת תרבות וספרות ילדים. בעלת תואר שני בחינוך, עורכת, מבקרת ולפעמים מתרגמת ספרי ילדים וספרים בכלל, כותבת את הבלוג "עכשיו תורי".

כתיבת תגובה

3 תגובות:

  1. מאת מרינה טושיץ':

    This is just very bad idea. Don't you know whta the dog means to chilad/adult? Why didn't you write a play where a little brother get lost or kidnapped? I would newer want 2 c such a play

  2. מאת דפנה:

    לפי הדברים של טלי-הצגה כלבבי. מקווה שתגיע למרכז ואקח את נכדתי בת השלוש. היא משחקת ללא הרף בהנאה רבה במשחקי 'כאילו' וב'לעשות הצגות'.

  3. מאת ענת:

    ובהמשך להתלהבות שלך מהצגת ילדים רגישה איכותית ולא מסחרית …:
    100% מהצגות תיאטרון הקרון הירושלמי הותיק הן כאלה. כולן כולן יוצאות דופן, מעוררות מחשבה ורחוקות רחוקות מכל מה שעולה על במות הבידור הפסטיגלים הסלב והמותגיות.
    וחוץ מתיאטרון הקרון ישנם מספר יוצרים עצמאיים שיוצרים הצגות קטנות ואינטימיות יפהפיות רגישות ונהדרות אמנותית , מעוררות מחשבה ומאתגרות.
    בקיצור – יש המון אלטרנטיבות לתיאטרון המסחרי!
    קל למצוא אותן גם סביב שני פסטיבלי תיאטרון בובות נהדרים : פסטיבל תיאטרון הבובות הותיק בירושלים ופסטיבל תיאטרון הבובות בחולון. סתם…ככה…בתור חובבת תיאטרון ואוהבת הצגות ילדים.חשבתי שטוב לשתף:)

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.