15 במה ומסך

תבנית בצורת לב / טלי כוכבי

על השבלוניות בהצגות לילדים בארץ

מרץ 13, 2010  

ליום הולדתי השישי, אמא שלי אפתה עוגת שוקולד חומה בתבנית בצורת לב, עוגה עם קרם שוקולד וסוכריות עדשים צבעוניות. אהבתי את עוגת הלב שלי והתרגשתי מהצורה שלה, אבל לפעמים נהניתי לאכול גם עוגת תפוחים, עוגת קוקוס או טורט, שנאפו בתבניות עגולות או מרובעות, גדולות וקטנות. אחרי לא מעט הצגות ילדים שראיתי, קשה לי להשתחרר מהתחושה שחלק נכבד מהיוצרים לילדים ניגשים לארון המטבח המטאפורי שלהם ומוצאים בו תמיד רק תבנית אחת: תבנית בצורת לב.

נדמה לי שיותר מדי יצירות לילדים יצוקות בדיוק באותה תבנית – ילד (זה יכול להיות גם ארנב, דובון או דגיג קטן) סובל מהצקות של חבריו. כל הילדים (הארנבים, הדובונים או הדגיגים הקטנים) משחקים ביחד, ורק גיבורנו הקט והאומלל נשאר בצד. ואז, לפתע, הוא פוגש פיה, או גמד, או האופציה הפופולארית ביותר – קוסם זקן, ומגיע לארץ דמיונית. באותה ארץ עובר גיבורנו שלל הרפתקאות וסכנות, פוגש מישהי, והם מתאהבים.

אם הוא ילד, הוא פוגש ילדה, אבל זה גם יכול להיות חייזר שפוגש חייזרית, חרגול שפוגש חרגולה או כוכב שפוגש כוכבית. הילדה כוכבית-חרגולה-חייזרית –ארנבת שלנו, עוזרת לגיבורנו להיחלץ מהצרה שאליה נקלע, ובדרך הם מתאהבים. אחרי שהילד והילדה, כלומר – הגמדון והגמדונית, הקופיף והקופיפה או התפוח והתפוחה, רואים את האור (לאור הזה יש כמעט תמיד צורה של שיר אהבה נוגה, שמושר בעיניים נוצצות, ידיים אחוזות, חריזה צולעת ולרוב גם נשיקה), גיבורנו האהוב לומד שהוא רק צריך להאמין בעצמו, והכל יסתדר.

הלקח המרגש הזה יכול להגיע כמסר שנאמר מפורשות, בחרוזים כושלים, כמובן, מפי הקוסם הזקן (או הפיה היפיפייה), או הארה שאליה מגיע גיבורנו היקר לגמרי בעצמו. כיוון שכידוע לכולנו, להתחיל להאמין בעצמך זה מאד פשוט, בעיקר אחרי שחצית אוקיאנוסים, טיפסת על הרים ומצאת אהבת אמת (בחרוזים!), הכל בסדר, והסביבון שלנו, כלומר – גור האריות-הדולפין-סוס היאור –היקינטון הקטן,  חוזר הביתה בשלום. המסע הביתה אורך, כמובן, רגע אחד בלבד – ההרים אולי גבוהים יותר בדרך חזרה, אבל החשש מקהל ילדים שיאבד את הסבלנות או ירצה פיפי-במבה-הביתה, מקצר את הדרך חזרה באורח פלא.

כיוון שידידנו הצב-קטר-מטאטא-ברווזון המתוק  למד להאמין בעצמו, הפלא ופלא, אף אחד כבר לא צוחק עליו יותר. כל הילדים-דביבונים-תמנונים-עפרונים שלעגו לו בהתחלה משחקים איתו עכשיו בשמחה. יש לו אהבה, וכולם יכולים לשיר ביחד שיר סיום מרגש ולגמור עם זה, כדי שאמא או אבא יוכלו למהר ולהוציא את האוטו מהחניון והשחקנים יוכלו לקפל את התלבושות הצבעוניות ולרוץ למלצר בבית הקפה (לא לפני שיזכרו להוציא מהמערכת את הדיסק עם הפלייבק.)

למרבה הפלא, פגשתי בואריאציות שונות של אותה תבנית שחוקה גם בהצגות ילדים מקוריות וגם בעיבודים לבמה של ספרי ילדים. המקרה השני משונה במיוחד, מפני שגם כאשר מדובר בספר העוסק בנושאים אחרים לגמרי, ללא כל זכר לתבנית הבנאלית שתיארתי כאן, המעבר מהטקסט הכתוב לאורות הבמה גורם ליותר מדי יוצרים לחשוב שאי אפשר להעלות הצגת ילדים מבלי לשתול בתוכה את התבנית המוכרת הכוללת לעג חברתי, מסע נועז ששיאו בקבלה עצמית וסיפור אהבה לקינוח. אין לי בעיה עקרונית עם התימות האלה. נידוי חברתי ולעג, אהבה, התגברות על מכשולים ואמונה בעצמך הם כולם נושאים ראויים בהחלט ויוצרים רבים דנו בהם ביצירות שכבר הפכו מזמן לקלאסיקה.

ביאליק כבר היטיב לתאר את בדידותו האיומה של הפרח שמתבונן בעיניים כלות בחבריו המשחקים בלעדיו – "מן החלון פרח עציץ, כל היום הגנה יציץ. כל חבריו שם בגן, הוא לבדו עומד כאן". מסע הפלאים של נילס הולגרסון, הקוסם מארץ עוץ, עיבודים לילדים של האודיסיאה וסיפורי מסעות אחרים, כבר הדגימו היטב את ההתמודדות עם הרפתקאות, מכשולים וסכנות.נושא ההערכה העצמית התחיל להופיע בתרבות הילדים רק בשלב מאוחר,עם ההכרה בצרכיו הפסיכולוגיים של הילד, ושורות כמו "אבל אני תמיד נשאר אני" של דתיה בן דור,"הייתי רוצה שיידעו כולם שיש ילד אחד בעולם, והילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס ו"אבל הכי, הכי הרבה, אני אוהב אותי" של יהונתן גפן, כבר הפכו לנכסי צאן ברזל עבור הילדים של היום, שבשבילם העיסוק בהערכה עצמית ובאהבה עצמית הוא מובן מאליו.

ועל אהבה… על אהבה הרי נכתבו, הושרו, הוצגו והוסרטו כל כך הרבה יצירות מופת, גם לילדים. הרשו לי להתעכב רגע בנקודה הזאת, של המקום המרכזי שהאהבה הרומנטית תופסת ביצירות עכשוויות שמיועדות לילדים. אני לא טוענת שאין אהבה בין ילדים לילדות – יש ויש, והיא יפה ומרגשת ומלווה לפעמים בפרפרים בבטן וסומק בלחיים. גם לבבות קטנים יכולים להישבר, והרי כולנו יודעים לדקלם בעיניים עצומות ודומעות את מילותיה הנפלאות של מרים ילן שטקליס "אינני בוכה אף פעם, אינני תינוק בכיין, אך למה זה אמא, למה, זולגות הדמעות מעצמן?" וגם את כאב הציפייה הצורב של "חיכיתי חיכיתי, בכיתי בכיתי ומי לא בא? מיכאל".
ואכן, יש ילדים קטנים שמספרים על סוג של התאהבות, עם כל הסימנים, אבל יש גם, ונדמה לי שבתדירות גבוהה הרבה יותר, מבוגרים שמשליכים על חברויות של ילדים את עולם המושגים הרומנטי שלהם. מעטים המבוגרים שיתאפקו ולא יצקצקו בלשונם בספק סיפוק, ספק מבוכה, ספק גאווה, למראה ילד וילדה בני שלוש-ארבע שמחזיקים ידיים, משחקים יחד או נותנים זה לזו נשיקה, אבל הילדים עצמם, ברוב רובם של המקרים, בסך הכל רוצים לשחק.

אני לא חושבת שאהבה היא נושא שצריך להסתיר מילדים, לגמרי לא, אבל אהבה רומנטית וזוגיות הם נושאים שבאופן טבעי מעסיקים בני נוער ומבוגרים הרבה יותר מכפי שהם מעסיקים ילדים קטנים, בעוד שבהצגות שנוצרות על ידי מבוגרים עבור ילדים, האהבה הרומנטית נוכחת ללא כל פרופורציה למקומה האמיתי בחייהם של ילדים. בספרות הילדים, כמו בחיים, האהבה הרומנטית תופסת מקום מצומצם בעולמם של ילדים ונושאים אחרים, שמעסיקים את מחשבותיהם וליבם, תופסים מקום מרכזי הרבה יותר.

דווקא משום כך, לא ברור לי למה ברגע שיצירה לילדים מגיעה אל המסך הגדול או אל הבמה, קשה ליוצרים להימנע מהמלכודת הדביקה של הרומנטיקה. במנהרת זיכרונות התרבות הפרטית שלי, שעוצבה בילדותי, אפשר למצוא גם שיר אהבה מתקתק, דואט רומנטי  ותלוש בין טיפטיפ התמימה שאינה יודעת מה זאת אהבה, לבין טיפטיפון המאוהב והמנוסה.

השיר הזה לקוח ממחזמר שנכתב בעקבות סדרת הטלוויזיה המצוירת "הקטקטים" והועלה בדולפינריום, במופע שמשלב דמויות מהמסך הקטן ודולפינים אמתיים, אי אז בשנות השמונים. הייתי שם, כילדה, ושמעתי אינספור פעמים את התקליט שמבוסס על שירי המופע. זה לא נורא, לא קרה אסון גדול כתוצאה מזה ששירם הדביק של טיפטיפ וטיפטיפון שגור על פי באותה מידה כמו יצירות מופת  כ"עוץ לי גוץ לי" של שלונסקי או "מעשה במוק הגוץ".

טיפטיפ וטיפטיפון, הבימתיים והטלוויזיוניים, הצטרפו לתשתית רחבה של דמויות שליוו את ילדותי: לנוריקו סאן שמסדרת את הבובות של חג הבנות לקראת בואה של אווה הילדה משבדיה, לאלה קארי שמלווה את האיילים הביתה, לניסים, שמוכר שרוכים כדי לפרנס את אחיו הקטן אליהו ומקים קרקס עם הקוף נפלאות. לגינת הסוכריות של רותי ויונה, לקריאה "טי-טוס, בוא הביתה!" מפיה של אמא ססקיה רמברנדט הקוראת לבנה הקטן, להיפופוטמים הרוקדים בחצאיות טוטו ב"פנטסיה" של דיסני, לאיש הירוק והילדה הכי יפה בגן, לאדון חרדון המפוזר ולבובה עדינה, בובת פלסטלינה בת חצי שעה. לכל אלו, ולרבים רבים אחרים, אני מזמרת "בוקר טוב אלמוני" ובוקר טוב פלמוני", וכולם מצטופפים יחד על גדות הלימפופו התרבותי של ילדותי.

נוכחותם של טיפטיפ וטיפטיפון המאוהבים במרחב הצפוף הזה לא גרמה לי נזק, אבל קצת חבל לי לגלות שהם פורטים לי על נימי הזיכרון והנוסטלגיה, לא פחות מחבריהם האיכותיים. שנים אחרי שמי שעמד על הבמה בחלטורה התורנית שכח את העלילה, הילדים – שחיים את החוויה ושומעים שוב ושוב את הדיסק או הדי.וי.די, זוכרים כל מילה וכל ניואנס, וכל אלה מצטברים לאט במכרה הזיכרון התת- קרקעי שלהם, ובונים תשתית תרבותית.

יש לי הערכה עצומה ליוצרים, לאנשים שמשתמשים בכישרונותיהם כדי לרקום חלומות. רבות מהיצירות שראיתי משובצות באיים של קסם והמצאה, וגם בתוך ים החלטורות יש עדיין יוצרים שמצליחים ליצור לילדים בגובה העיניים ולגעת בלב ובנשמה. דווקא משום כך, אני מקווה שיותר יוצרים ישכילו לגשת למעבדת הקסמים שלהם ולהעז לרקוח לילדים יצירות איכותיות שחורגות מהשטאנץ, שנוגעות בנושאים אחרים, שעפות לכל הכיוונים, יצירות מלאות נשמה ודמיון, שחורגות מהתבנית המשומשת: תבנית בצורת לב.

 

טלי כוכבי – אוהבת ילדים, אוהבת תרבות וספרות, אוהבת תרבות וספרות ילדים. בעלת תואר שני בחינוך, עורכת, מבקרת ולפעמים מתרגמת ספרי ילדים וספרים בכלל, כותבת את הבלוג "עכשיו תורי".
כתיבת תגובה

15 תגובות:

  1. מאת ליבי:

    מאוד נכון. אגב, גם אנחנו, המבוגרים סובלים משלטון התבנית. כל הסרטים ההוליוודיים מגישים את אותה הגברת בשינוי עגילים, או גוון הליפסטיק, רק שלקטנים יש עוד פחות אופציות מאשר יש לנו. הקטנה שלי בת החמש כבר כל כך מתורגלת, שברגע שמופיעה הגיבורה של הסרט/הצגה היא מעדכנת אותי בידענות – "אמא הם יתאהבו".

  2. מאת טלי:

    את צודקת, ליבי. נכון מאוד שיש תבנית ידועה וחוזרת על עצמה גם בסרטים הוליוודים למבוגרים, אבל כמו שכתבת- לקטנים יש עוד פחות אופציות אפילו….(-:

  3. מה שיפה בשלטון התבניות, זה היכולת של הילדים לזהות אותן. כמו הבת של ליבי, וכמו בני הקטן שהסביר לנו בגיל 4 את ההבדל בין להרוג ולהציל: להרוג זה כשהרעים הורגים את הטובים. להציל זה כשהטובים הורגים את הרעים. ובני הגדול כשהיה קטן הרגיש מאד מרומה כשתום מת ב"אוהל הדוד תום", כי התבנית קובעת שהגיבור צריך להינצל. הם היו צריכים לקרוא לספר "אוהל הדודה אלייזה", הוא אמר (על שם הגיבורה שניצלה).

  4. מאת טלי:

    מרית יקירתי, נכון מאוד!

    אני ממש, אבל ממש, אוהבת את האבחנה בין להרוג ללהציל – שווה ציטוט ואם הוא ירשה, אני משערת שעוד אמצא הזדמנויות לצטט…

  5. מאת מיכל ש.:

    קודם כל – ת ת ח ד ש י !

    את יודעת מה חשבתי?
    שאולי הילדות שיראו את הזבל הרומנטי הזה
    יפתחו סלידה ממנו,
    ולא יהיו כאלה סאקריות של אהבה כמוני
    שגדלתי על הזבלים של ילדותי…
    אולי הן יבינו כבר מגיל צעיר,
    שהשפנה לא חייבת שפן,
    שהכוכב לא חייב כוכבית,
    ושהתפוח יכול להסתדר בעצמו
    בדיוק כמו שהתַפוחה טוב לה לבדה…

    ומצד שני
    אוי
    אני מתה על תבנית לב!!!

  6. מאת רונה:

    טלי, קודם כל ברכות. חיזקי ואימצי והמשיכי להלחם על שמירה על ילדינו (טוב טוב, ילדינו העתידיים)
    אני כמי שבילתה שנים ב"תעשיה" חושבת שהבעיה היא בזה שמי שמייצר את הצגות הילדים האלו (אני לא אכליל- רוב מי שמייצר אותן), מתייחס אליהם כאל- חלטורה שתכניס כסף עד הפריצה הגדולה, ובדרך-כלל לא מודע כלל למשמעות ה"חלטורה" שלו על קהל הצופים הצעיר.
    מי ייתן ויהיו יותר יוצרים שמאמינים בילדים, ויותר אפשרויות להרחיב את המנעד התרבותי שלהם, לפחות כמו שהיה לנו, עדיף שאפילו יותר…
    ומיכל- כוונדי לשעבר… עזבי את הכוכבים! טוב להם גם יחד! "כוכבי כל-כך אוהב, האם אראה אותך שנית…"

  7. מאת טלי:

    מיכל, רונה – (-:

    מיכל – תודה תודה! רגע, קצת קשה לי להבין את קו המחשבה שלך – מה את אומרת? שאת גדלת על זבל מסוג אחד ויצאת סאקרית ולכן את חושבת שילדות שגדלות על זבל אחר לא ייצאו סאקריות כמוך? איך ולמה יתרחש הנס הזה? (למען הסר ספק – אני מאמינה בניסים. לגמרי!) או שלא הבנתי אותך נכון?

    זה לא שאני יוצאת נגד אהבה, חלילה וחסה! אני רק חושבת שהעולם רחב ועשיר ומגוון הרבה יותר, ושאהבה רומנטית וזוגיות מעסיקות, ובצדק, את רוב יוצרי ההצגות האלה הרבה יותר ממה שהן מעסיקות את קהל היעד. בגיל חמש, לרוב, לא מחפשים או מוצאים זוגיות…
    זה נפלא וטוב ומבורך ורצוי שכוכבית תמצא כוכב ותפוח ימצא תפוחה, או ארנבת, אבל א. לא צריך להפעיל "טרור תרבותי" נגד מי שלא מוצא או מי שלא מחפש, לא צריך לגרום לילדים שלא משחקים את המשחק הזה להרגיש שהם לא בסדר, וב.זה לא צריך להיות כל כך שטוח, שטחי וחוזר על עצמו, לא בענייני תבנית האהבה ולא בכלל.
    גם אני מתה על תבנית לב! אבל גם על תבנית בצורת כוכב או תפוח או סוסון ים או עץ או אוקיאנוס או גלקסיה בין כוכבית….(-:

    רונה – תודה תודה, משתדלת מאוד, זאת המטרה!
    את צודקת מאוד, במובן מסוים עלית בדיוק על הנקודה שלא העזתי לנסח במפורש – רוב היוצרים (או המייצרים) אכן מתייחסים להצגות ילדים כאל חלטורה, בעוד שבהצגות לילדים ראוי להשקיע יותר, בטח שלא פחות, ההשפעה על נפש של ילד ועומק המשקע שנוצר בה- לטוב או לרע, הרבה יותר גדולים, לרוב, מההשפעה על נפש של מבוגר (ולא שאין הצגות שהשפיעו עלי כמבוגרת- יש ויש).

    מי יתן – אינשאללה אמן!
    וכדי לעבור למימד הפרקטי יותר, את לגמרי מוזמנת להעביר לינק לאנשים מה"תעשייה", אם יש לך אנשים רלבנטיים כאלה…

    לכוכבים טוב יחד, בטח. אפילו מיכל יודעת את זה, לדעתי…(-:

  8. מאת מיכל ש.:

    הי טלי,
    אני התייחסתי לתגובתה של ליבי למעלה,
    שסיפרה על ביתה הקטנה והמפוכחת
    שהכריזה "הם יתאהבו"…
    כלומר שבילדה הזו כבר יש איזושהי ראיה
    נטולת היקסמות, מה שלי – אין לצערי…
    זאת היתה כוונתי,
    ויכול להיות שאני טועה
    ודווקא העיסוק המוגזם הזה בעניין
    ייצר בנות אפילו יותר "גרועות" ממני?!
    (ברומנטיות הפתטית אני מתכוונת)
    (כי ברור שלכוכבים טוב ביחד,
    אלא מה?)

  9. מאת טלי:

    אני חושבת שהילדה של ליבי עלתה על השטאנץ של הסרטים, לאו דוקא על השטאנץ של החיים…

    אבל אכן, עכשיו הבנתי למה התכוונת – תודה (-:

    לחיי הרומנטיקה נטולת הפאתטיות!

  10. מאת ליבי רן:

    אני רוצה לראות את הרפתקאותיו של היקינטון הקטן!
    ובעניין אחר – אני שונאת-מתעבת-פוסלת גילויי "אויש, זה חמוווד" למראה ילד וילדה חבוקים.
    אני זוכרת (כן, ממש זוכרת. בגוף. בלב.) שחיבקתי את חברי לגן ערן.
    האמהות שלנו התמוגגו, צחקו (עלינו, ובוודאי לא איתנו) וקראו בקול גדול "איזו אהבה!".
    זה היה במגרש החניה מתחת לבניין שממול.
    אני זוכרת את זה היטב. זה השפיל אותי. זה הביך אותי.
    עוד לא ידעתי מה עשיתי, שכל כך בידר אותן, אבל ידעתי שמה שלא יהיה – אני לא מחבקת יותר את ערן. אף פעם.
    זה אחד הזכרונות הראשונים שלי, והוא מחריד.
    לשמחתי, בהצגות שבהן צפיתי היה אלוף בצלות ואלוף שום, ושום אלופת פטרוזיליה או אלופת בורגול כשידוך. לא נדון כרגע בעניין הג'נדר, אבל אין לי שום זכרון של סיפורי אהבה רומנטית שפנו אליי. אפילו בין המלך למלכה בהצגה הזאת יש אידיליה של זוג נשוי: הוא מנמנם והיא סונטת בו. גם בת הטוחן לא בדיוק טוותה בעליית הגג בעודה מחכה לפרינס צ'ארמינג. אני מאוד שמחה שבחרו עבורי את ההצגות בפינצטה.
    בעניין החלטורה – לשמחתי, יש עוד הרבה תבניות. אני מכירה כמה מספוג, מעיסת נייר, מחפצים. יש גם הצגות ילדים נפלאות עם שחקניות נפלאות ועם שחקנים מעולים. יש גרימיץ'. יש גם "ילד פתאום". צריך לברור. במשורה. בתשומת לב.
    גם לי היתה עוגת לב, אבל נדמה לי שהיא נאפתה כמלבן, ונחתכה לצורה הרצויה. וזה עוד כלום לעומת העוגות המפוארות שההורים שלי הנפיקו בהמשך…!

  11. מאת טלי:

    ליבי יקירתי,

    כן, גם לי יש זכרונות דומים – פחות מפורשים ובוטים מהזכרון שלך, אבל זה בדיוק העניין, נדמה לי שגם דברנו על זה לא פעם.

    טוב מאוד שבחרו עבורך בפינצטה הצגות איכותיות ונטולות תבנית, זה חשוב בעיניי.

    ולגבי הרפתקאותיו של היקינתון הקטן בשלל תבניות ספוג, עיסת נייר וחפצים – יאללה, תעשי!
    (-:

  12. מאת פוביה ספציפית:

    כילדה קטנה, סלדתי באופן גורף מכל שמץ של רומנטיקה שמצאתי בספר/סרט/הצגה שלי כמו מישהו שמוצא שערה במרק. כי ידעתי שהיא נמצאת שם רק כי היא מעניינת את המבוגרים. וגם כי זה היה מאוד צפוי.

    ומעולם לא התגברתי על הסלידה הזאת משידוכים צפויים, אפילו במקומות כמו קומדיות רומנטיות שבהן אתה לא מצפה לשום דבר. זה פשוט לא חמוד בעיני.

  13. מחפשת בנרות את אותו שיר אהבה דביק בין טיפ טיפ לטיפטיפון… יש למישהו את התקליט ??

  14. […] ‫הנה! מצאתי את אחת הרשימות שפורסמו באותו יום. זו גם הייתה תחילתה של ידידות מופלאה […]

  15. […] ‫הנה! מצאתי את אחת הרשימות שפורסמו באותו יום. זו גם הייתה תחילתה של ידידות מופלאה […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.