23 ספרות

תחנת אוטובוס ובית קפה: מסע אל הולדת הקומיקס העברי / צחי פרבר

סיפור הולדתו של הקומיקס העברי לילדים ומחשבות על מצבו כיום

מאי 26, 2010  

היכן וכיצד נולד הקומיקס העברי?

בכדי לענות על השאלה, אספר בקצרה גם על הולדת הקריקטורה העברית.

ובכן, אולי לא יפליא הדבר, אבל הקריקטורה העברית נולדה בתור לתחנת האוטובוס, והקומיקס העברי נולד בישיבה בבית הקפה.

ומעשה שהיה כך היה:

בשנות השלושים המוקדמות, עמדו שני אנשים בתור לקו אוטובוס מספר 2, בתחנה שהייתה ממוקמת על יד קולנוע מוגרבי בתל-אביב. האחד היה ברל כצנלסון, ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה בארץ ישראל, הוגה דעות, עיתונאי, עורך עיתון 'דבר' וממקימי מוסדות ההסתדרות. והשני היה אריה נבון, קריקטוריסט, צייר ורשם. כשברל ראה את נבון הוא נזכר כי נבון הגיע אליו מספר חודשים קודם לכן עם קריקטורות ורישומים, אולם בגלל המצב הכספי הקשה של העיתון דאז, הוא לא היה יכול להציע לו כלום. כעת, בתחנת האוטובוס, היות והמצב הכספי של העיתון כפי הנראה השתפר מעט בינתיים, הציע ברל לנבון לבוא ל'דבר' ולהתחיל לעבוד. האוטובוס הגיע, הימים חלפו, ברל חיכה במשרד ונבון לא בא. אבל אדם כמו ברל כצנלסון לא היה נוהג לוותר בקלות, הוא שלח לאריה נבון שליח עם פתק ובו כתובות שלוש מילים: "נבון, איכה? ברל". לפתק הזה כבר קשה היה לסרב ואריה נבון הגיע למערכת העיתון, התחיל לצייר קריקטורות באופן קבוע, והיה משך מספר שנים צייר הקריקטורות היחידי בעיתונות העברית. בסוף שנות השלושים החל יוסף בס לצייר קריקטורות לעיתון 'הארץ', ואחריו יהושע אדרי, שפרסם בעיתונות הרביזיוניסטית, והיה ניגודו של נבון – איש ימין היוצא למלחמה בהסתדרות ובמפלגות הפועלים.

זה בדבר הקריקטורה. אבל הקומיקס העברי, מה איתו? היכן הוא נולד?

ובכן, אנחנו חוזרים לאותו אריה נבון. בסוף שנת 1934 הוא החל לצייר בנוסף על הקריקטורות, גם סדרות ציורים ל'מוסף לילדים' (שמונה עמודים שנועדו לילדים והיו מצורפים לעיתון 'דבר' פעם בחודש). סדרות הקומיקס הראשוניות הללו היו במתכונת של שלושה-ארבעה איורים המופיעים באותו העמוד ומספרים אפיזודה קומית, הופיעו מדי חודש-חודשיים, ולמעט פעם אחת ובודדת לא לוו בחרוזים. כשנה לאחר אותה פגישה בתחנת אוטובוס נסע נבון להתמחות בציור בפאריס וגם משם המשיך לשלוח קריקטורות לעיתון, אבל לא איורים וקומיקס. כשחזר מפאריז נודע לו שנפתח בית קפה חדש, 'כסית' שמו (מדובר בגלגולו הראשון של בית הקפה, ברחוב בן-יהודה, שנים לפני שנפתח מחדש ברחוב דיזנגוף בבעלות אחרת). הוא הלך לשם בערב ואברהם שלונסקי ניגש אליו, בירך אותו לשובו והציע לו להצטרף לחבורתו. ביניהם ישבה, מספר נבון, ואני מצטט מילה במילה: "צעירה שברירית, מתוחה כלשהו ועיניה בוהות כמצפות למשהו." שלונסקי הציג אותה בפניו, זו הייתה לאה גולדברג שעבדה אז ב'דבר לילדים'. לימים הם עשו שותפות. נבון היה מצייר סדרות ציורים בשם 'אורי מורי', 'אורי כדורי' ואחרות, או כלשונו: "מעין קומיקס עבריים" ל'דבר לילדים'. את סדרות הציורים הללו הוא היה מביא למערכת. לאה הייתה מתיישבת לשולחן, מציתה סיגריה, נוטלת עט ומעלה חרוזים לציורים במהירות הגדולה יותר מטבעות העשן שהייתה מפריחה באוויר. החרוזים נתחרזו אצלה כאילו מאליהם. בהזדמנות מסוימת היא הסבירה לנבון את מלאכת השיר: "בראשית היה הריתמוס" היא אמרה, "כך מתחיל השיר."

וכך גם החל בעצם, הקומיקס העברי.

בתערוכה שנקראה 'קומיקס עברי – פרק א', אותה אצרתי יחד עם גלית גאון ואלי אשד במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, הוצגו פרקים מסדרות הקומיקס הראשונות שנוצרו בארץ, החל מ'אורי מורי' של אריה נבון ולאה גולדברג שפורסם מאמצע שנות השלושים ב'דבר לילדים', וכלה בסדרות שצייר גיורא רוטמן ב'הארץ שלנו' באמצע שנות השבעים. רצף פרקים מ'אורי מורי', כאמור, הסדרה הראשונה משנת 1934, הוצג על קיר נפרד. חשוב לשים לב: מדובר בקומיקס עברי, לילדים עבריים, ללא כל סימן גלותי כלשהו. אורי הוא ילד עברי חבוש בכובע קסקט של חלוץ, רכוב על גמל, ומתהלך בנוף הצחיח של ארץ ישראל של אז. ומה קורה בסיפור העלילה הראשון? אורי נופל לתוך שיח צבר, מתכסה בקוצים, מתעמת עם הערבים, ובסופו של דבר נטמן באדמה, כלומר, נשתל ומלבלב בתוך עציץ, דבר המאפשר ללאה גולדברג לכתוב את השורות הנפלאות הללו: "צבר אלי צבר מציץ: צומח ילד בעציץ. הרי זה נס, הרי זה פלא, היכן נמצא צברים כאלה?" עם השורות הללו נצרב כפי הנראה בתודעה, הזיהוי בין הילד הארץ-ישראלי ובין צמח הצבר הקוצני.

"אורי מורי", אריה נבון ולאה גולדברג, 1936, דבר לילדים

היות ואיורי המקור של אותם סיפורי קומיקס ישנים (הראשונים שבהם מלפני למעלה משבעים שנה) כמעט ולא נשמרו אלא נזרקו לפח בידי פועלי הדפוס, עברנו ונברנו, צוות המוזיאון, בכרכים ישנים של 'דבר לילדים', 'הצופה לילדים' ו'הארץ שלנו', מתוכם סרקנו את הסדרות. בכרך מתפורר של 'דבר ילדים' משנת 1942, שנה בה כבר הגיעו ידיעות על גורלם המר של יהודי אירופה, מצאתי את דבר העורך, יצחק יציב, הפונה אל הילדים במדורו 'במעגל הימים', ומספר על המתרחש בו בזמן בגולה: "גדול שברנו. פינו מלא אלה. בשורה רעה תרדוף בשורה רעה ממנה על אחינו המעונים והנהרגים בידי הרוצחים הנאצים. לכלות אותנו הם אומרים. ועדות-השמדה יסד הרוצח בכל עיר ועיר. ועושי דברו מוציאים להורג ילד וזקן, גבר ואישה, לאלפים ולרבבות, לאור היום, לעין השמש. טבח אכזרי ואיום כזה לא נודע בדברי הימים." בעמודים האחוריים של אותם גיליונות ישנים, הופיעה סדרת קומיקס של אריה נבון ולאה גולדברג, בשם 'אפרוח בלבולמוח'. בסדרה מתואר אפרוח קטן, לא בעל כוח פיזי רב, המשייט בנהר (יחד עם הברווזים ידידיו), פוגש תניני ענק משוריינים, ובאמצעות תעוזתו וכוחותיו הנפשיים הוא גובר על אותם תנינים נושאי צלב-קרס, מנצח את מכונת ההשמדה הנאצית, ואולי פותח בפני הקוראים הצעירים עולם של תקווה ודמיון בו יכול גם הקטן והחלש לגבור על הרע המוחלט ולצאת כמנצח. אני מצטט את חרוזיה של לאה גולדברג: "ופתאום – חורבן והרס! – בנהר הזה חונים, תנינים עם צלב הקרס. תנינים משוריינים! סורו, סורו, נעבורה, אל מפרץ הביטחון. אל בפחד, כי נזכורה, קרב ימי וניצחון." אריה נבון ולאה גולדברג, חורף שנת 1942, בימי מלחמת העולם השנייה.

"אפרוח בלבולמוח", אריה נבון ולאה גולדברג, 1942, דבר לילדים

למרבה הצער, למרות כל הדברים הללו ולמרות הפריחה שחלה לאחרונה בארץ בנושא הנובלה הגרפית המיועדת לקוראים מבוגרים, אין התפתחות דומה בקומיקס שנועד לילדים. נהפוך הוא. מהסיפורים שמתפרסמים בעיתוני הילדים או אלה היוצאים בצורה עצמאית לאור, עולות בדרך כלל (בהכללה גסה למדי – ברור לגמרי שיש גם יוצאי דופן) דמויות שטוחות וחלולות, אשר אינן מבשרות על עומק רעיוני כלשהו.

גם אם נתעלם לרגע מאריה נבון ומנחום גוטמן, שהיו פעילים בתחום על לשנות החמישים של המאה הקודמת, אינני חושב כי מדובר כאן בבעיה של היעדר מסורת איורית. לראיה אביא סיפור קטן: באמצע שנות התשעים השתתפתי בנסיעה של סטודנטים מהכיתה של מישל קישקה בבצלאל, בטיול שנערך אל צרפת ובלגיה, אל מקורות הקומיקס. מישל הפגיש אותנו עם יוצרים מובילים בתחום, ובסיום המסע הגענו אל העיר אנגולם וביקרנו בבית הספר לקומיקס שנמצא במקום. בערב האחרון לביקורינו נערכה פגישה בה הוקרנו עבודות משני בתי הספר, הצרפתי והישראלי. אנחנו התרשמנו מאוד מהיכולות הטכניות הנאות והאחידות של הסטודנטים הצרפתים, אשר רובם נראו מקצועיים ומיומנים עד מאוד חרף גילם הצעיר – ואז הוקרנו העבודות שלנו. אט-אט השתררה דממה בקהל, מסתבר כי הסטודנטים הצרפתים נדהמו. בהיעדר תרבות וויזואלית מקומית ישראלית ראויה, הושפע כל סטודנט מבצלאל ממקור אחר, והתוצאה שעל הקיר הייתה מגוונת, שונה ומרהיבת עין.

אם כך, מדוע בכל זאת נראים הדברים היום כפי שהם נראים?

אולי מדובר בפני הדור. גם עיתוני הילדים אינם משופעים כיום בכותבים כמו אליעזר שמאלי, מרים ילן-שטקליס, ימימה טשרנוביץ', לאה גולדברג, אנדה עמיר-פינקרפלד, פניה ברגשטיין, דבורה עומר, יגאל מוסינזון, נקדימון רוגל, יפרח חביב, יהואש ביבר, פנחס שדה, בנימין תמוז ויעקב אשמן, ובמאיירים כמו נחום גוטמן, אריה נבון, רות שלוס, יוחנן סימון, שמואל כץ, נפתלי בזם, דני קרוון, אלישבע נדל וגיורא רוטמן, אשר עבדו ב'דבר לילדים', ב'משמר לילדים' וב'הארץ שלנו'.

יתר על כן: ייתכן ועבודות הקומיקס לילדים של היום נובעות מרצון נואש להיות פופולארי, כלומר, דרך העיסוק ברכילות ובמסחור או בשיווק להמונים, קיים רצון להתחרות בגופים שלא היו קיימים אז, כמו טלוויזיה רב ערוצית, אינטרנט ועוד. דבר המותיר את קומיקס הילדים כיום ככלי ריק שאין בו כמעט מה לקרוא. יש בו אמנם הרבה תמונות, הרבה צבע, הרבה גיבורים, אבל גם מעט תוכן – וחבל, כי למוצר איכותי תמיד יהיו קוראים.

אם נביט היום בקומיקס לילדים, נראה שרובו ככולו עוסק בדרך כלל בסיפורים מביכים על סלבריטאים במשקל נוצה, בחומרים רדודים, ובגיבורי תרבות שטחיים. אפילו הצד הגרפי בו בלתי אפשרי בדרך כלל ומקשה על הקריאה. המאיירים יוצרים עימוד תזזיתי בגלל שגיל הנעורים הוא תזזיתי כביכול, וזו טעות. אבל מה לעשות, היום העיצוב, המראה החיצוני, שולט, ולא המילה הכתובה או הנאמרת.

צחי פרבר – מאייר ויוצר קומיקס לעיתונים ולמגזינים בארץ, מעצב סדרות אנימציה בארצות הברית, מרצה במחלקות לאמנויות המסך והיסטוריה ותיאוריה בבצלאל, ואוצר במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס.

כתיבת תגובה

23 תגובות:

  1. מאת מרית:

    מקסים, תודה, ושאלה בהמשך למה שכתבת – אני זוכרת עיבוד קומיקס של הנובלה של קלייסט מיכאל קולהאס, שהתפרסם בהמשכים בדף האחורי של "הארץ שלנו". זה עשה עלי רושם עז בילדותי, הצדק עד מוות והסוסים המצוירים בליל סערה. כשקראתי מאוחר יותר את המקור הרגשתי כאילו כבר חלמתי עליו. ואתה (בוודאי) יודע – מי עיבד, מי כתב ומי צייר? (עכשיו שאני חושבת על זה, זה מתאים לפנחס שדה…)

  2. מאת צחי פרבר:

    שלום מרית,

    נכון, זה נקרא "אחד נגד כולם" והופיע ב"הארץ שלנו" בשנת 1966. פנחס שדה עיבד וכתב זאת תחת שם העט יריב אמציה, והמאייר אשר דיקשטיין צייר את הדברים. אגב, מראשית שנות השישים של המאה הקודמת פנחס שדה שיתף פעולה ביצירת סדרות קומיקס עם מאיירים רבים כמו אלישבע נדל, אשר דיקשטיין, אדר דריאן וגיורא רוטמן. הוא בוש במלאכתו זו, ראה בה דבר נחות, וחתם בשמות עט כמו א.אסיאל, דן אורן, ש. פנחס ויריב אמציה.

  3. מאת נלי:

    מאמר נהדר, מעניין, כתוב היטב ובעיקר חיוני מאד. תודה!

  4. מאת מרית:

    תודה, צחי. מצחיק, ברגע ששאלתי כבר הבנתי את התשובה. ועדיין מאד מסקרן אותי לראות את זה היום.

  5. מאת נוגה:

    תודה רבה על מאמר מקסים.
    האמת שלא הצלחתי לחשוב על שום קומיקס ישראלי לילדים שנעשה בימינו ומשגשג מספיק כדי שגם ממרום גילי אכיר- ימי הזוהר של "זבנג" כבר עברו אם אינני טועה… יש לך דוגמאות לתת? או שהביקורת שלך היא שבאופן כללי ירדה קרנו של הז'אנר?

  6. מאת צחי פרבר:

    תודה נלי.
    (-:

    מרית, לצערי אותו קומיקס לא נכנס לתערוכה ולקטלוג שהכנו לפני שנתיים במוזיאון.
    המקום היה מוגבל והמון דברים נשארו בחוץ…

  7. מאת צחי פרבר:

    היי נוגה, תודה לך.

    התכוונתי באופן כללי אך בוודאי שיש לי דוגמאות.
    חשבתי לשמור אותן לרשימה הבאה, ואני מניח שלאחר מכן כמות החברים שלי (שגם עכשיו לא רבים במיוחד) תקטן אפילו עוד יותר…
    (-:

  8. מאת איציק רנרט:

    איזה מאמר מענג ומאלף.תודה צחי.ואשר לאשר דיקשטיין-הוא לא פחות מגאון בעיני.

  9. מאת עפרה עמית:

    צחי, מאוד נהניתי לקרוא. שמחתי גם לשמוע שעבודות הסטודנטים לקומיקס היו מגוונות – לדעתי זה אומר משהו גם על המורה – שמאפשר לכל אחד להתפתח על פי דרכו ולא יוצר שטאנץ.
    מעניינת גם הביקורת שלך על הרמה הנמוכה של הקומיקס לילדים בארץ. ובאמת, נראה לי שלעומתו קומיקס למבוגרים בארץ לא סובל בד"כ ממסחריות, אולי משום שיוצריו עובדים עליו בשם אהבת העשייה.
    עם זאת יש גם לזה חיסרון – נדמה לי שחלק ניכר מיצירות הקומיקס למבוגרים נטול סיפור משמעותי (אבל אולי אני לא מכירה מספיק), וברוב המקרים גם אם הצד הויזואלי מעניין, הסיפור עצמו הוא קצת פרווה – נראה שגם בנישה הזו חסרים כותבים ראויים.

  10. מאת צחי פרבר:

    היי עפרה, אני חושב שאת צוודקת אם כי יש כמובן גם יוצאי דופן…
    לפני מספר שבועות עברתי ב"אוזן השלישית" שחיסלו למרבה הצער את ספריית הקומיקס שלהם, ורכשתי באיחור של מספר חודשים את "משק 54" של גלית וגלעד סליקטר, ואת "שלוש פעימות" של גיא מורד.והנה הפתעה: בעוד ספרו של מורד מאכזב עד מאוד (מלבד אולי הסיפור הראשון) ומרבית הדברים נראים לא מפותחים דיים מבחיה סיפורית ומסתיימים בחטף, מתגלה גלית סליקטר כפנינה של ממש. הסיפור הראשון שאוייר נפלא על ידי אחיה גלעד מצמרר. אני ממליץ מאוד לקרוא אותו.

  11. מאת עפרה עמית:

    כן, גם אני ראיתי שסגרו את החנות… והופתעתי מאוד.
    לא קראתי אף אחד מהקומיקסים אבל הנה, אתה רואה שהסיפור שאהבת הוא דוקא זה שאוייר בידי יוצר אחד ונכתב בידי יוצר אחר.
    תודה על ההמלצה.

  12. מאת צחי פרבר:

    שלום איציק, מה שלומך? תודה על תגובתך.
    בילדותי בירושלים (לא גרתי שם אלא ביקרתי קרובי משפחה), כשבני-הדודים הלכו לחזר אחרי בנות במועדון הנוער, והשאירו אותי, הממושקף, מאחור, התוודעתי אל אשר דיקשטיין לראשונה. קראתי באחד מהכרכים של עיתוני הילדים סיפור מופלא בהמשכים אותו הוא צייר. כמובן שאינני זוכר את שמו כעת, אבל אזכר בוודאי בהמשך.

  13. מאת צחי פרבר:

    זהו, שמו הבלתי אפשרי של הקומיקס המסויים שצייר אשר דיקשטיין היה "תעלומת הכתר היפני וגברת זלדה רביקוביץ", יריב אמציה (כלומר פנחס שדה) כתב, והוא הופיע ב"הארץ שלנו" בשנת 1966 (אני קראתי אותו כעשר שנים לאחר-מכן). פירוט קצרצר שהכנו בזמנו מופיע בקטלוג של המוזיאון:
    http://cafe.mouse.co.il/nodes/r/267/876/8/file_0.pdf

  14. מאת נורית:

    לצחי הגעתי ומצאתי את הכתבה הנפלאה שלך. זכרונות ילדות וגם זכרונותי כגננת עם השירים של לאה גולדברג ואריה נבון. עם אפרוח בל מוח ועם הילד הצבר בעציץ.

    הקומיקס על ילד הצבר הוא לא מצחיק אלה סרקסטי ואולי אפילו מכאיב.
    אפרוח בל מוח מעורר בי זכרונות ,אני אפילו זוכרת שקראתי לאחת מהבנות בשם הזה בילדותי . כמובן מחיבה.
    והקומיקסים האלה מעוררים בנו שנולדנו בשנותיה הראשונות של המדינה זכרונות ילדות. והנה נזכרתי. צחי תודה נורית

  15. מאת צחי פרבר:

    תודה לך נורית…
    (-:

  16. כתבה רהוטה , מנומקת וכתובה היטב כהרגלך, מר פרבר.
    ריחות כרכי "דבר לילדים" המצהיבים- נישאים מכל משפט.
    קצת צורמת הביקורת על הקומיקס העכשוי, בל נשכח שקהל צברינו העוקצניים- גם הוא אינו אותו קהל,
    וההתרפקות על אגף הקומיקס של האוזן גם נשמעת תמוהה
    כשבמרחק יריקה משם
    יש את חנות הקומיקס -"קומיקס וירקות"
    המציגה בגאווה אגף גדול ומפותח של קומיקס ישראלי, אלטרנטיבי, ספרי עיצוב ועוד הרבה
    בנוסף לקומיקס מיין סטרים בכל השפות…
    אלפרד…אייכה ? פיל.

  17. מאת צחי פרבר:

    אמת ויציב גברת אבני.
    מי כמוך יודע שאכן אני חי בינות לאותם כרכים צהבהבים, ואלמלא אלרגיה חריפה לאבק, הייתי אף חולק עימם את מיטתי.
    בנוגע לקומיקס הילדים העכשווי, ובכן, עדיין לא פתחתי את חרצובות לשוני, אלא הסתפקתי ברמיזות בלבד.
    אהבתי באוזן את אגף הקומיקס האלטרנטיבי, אבל "קומיקס וירקות" על בעליה החביב ונעים הסבר, היא בהחלט חנות ראויה ואף למעלה מכך. פשוט, מיהרתי לדיזנגוף סנטר (זה היה אותו היום בשבוע בו אני נוהג לצאת מהבית), והאוזן נקלעה בדרכי.

  18. מאת גיאחה:

    מאלף, תענוג לקרוא. תודה!

    אהבתי מאוד גם את הספרון שיצא יחד עם התערוכה "קומיקס עברי – פרק א'".

  19. מאת צחי פרבר:

    גיא יקר, תודה לך.

    ואגב, הבלוג שלך "עונג שבת" נהדר ואתה מציג בו חומרים מרתקים.
    אהבתי לקרוא למשל על הנשיקה המפורסמת בהיסטוריה אותה צילם אלפרד אייזנשטאט בטיימס סקוור, ואודותיה כתב כל כך יפה מיכאל זילברמן.

  20. מאת מ.ו:

    צחי היקר,
    קראתי ונהניתי, תודה. אבל אני אשקר אם זה כל מה שאני אגיד בלי לציין שאני חושבת שאתה יוצא דופן בעיני במה שאתה עושה. אני עוקבת אחריך הרבה זמן, שואבת המון השראה ואפילו מזדהה. כמעט כמו כשמישהו אומר משפט שמזכיר לך מחשבה שחשבת בעצמך. רציתי מאד מאד ללמוד אצלך, אבל הבנתי שאתה מלמד רק בבצלאל (נכון?) ואני את לימודיי לתואר כבר סיימתי. אז נשאר לי רק לומר, ממרחק אינטרנטי כזה, נהדר שיש אותך.

  21. מאת מ.ו:

    וגם סליחה על הניסוח על הלקוי, מעט שעות שינה :)

  22. מאת צחי פרבר:

    שלום מ.ו. מסתורית,
    לא הצלחתי לענות לך בקישור הישיר, ולכן אני משיב כאן…

    המון תודה על דברייך, הם חיממו את לבי המצולק. היה לי נעים לשמוע אותם כי שנים נהגתי (ואני נוהג עדיין) לצייר את הדברים החשובים לי בסתר (אפילו אתר ראוי לשמו לא חשבתי כי ראוי שיהיה לי), ואת הדברים אותם נהגתי לפרסם (בעיתונות למשל, או בספר ילדים בודד ואומלל), עשיתי בלית ברירה במשך שעות ספורות, בחפזה, וכמעט תמיד בושתי בהם לאחר מכן. אני שמח שיש אנשים רגישי לב וחדי עין, כמוך למשל, שסולחים ורואים גם מעבר לדברים הללו.

    לשאלתך, בעבר לימדתי בכל מקום אפשרי כמעט, אפילו קורס בודד לבוגרי בצלאל בסדנת אמני הקיבוץ העברתי (אשר נסגר לאחר שנתיים-שלוש מחוסר עניין ציבורי), אולם כעת אני נמצא בבצלאל בלבד.

    חג-שמח,
    צחי

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.