איך בונים רכבת?

דני ואמא במטבח.
אמא בוחשת בסיר המרק ביד אחת, ומביטה בטלפון הנייד שלה בשנייה.
דני יושבת לצידה על הרצפה ומשחקת.
לפתע שואלת דני: ״אמא, איך בונים רכבת?״.
אמא מניחה בצד את הטלפון, משאירה לרגע את כף העץ הגדולה תלויה באוויר, ועושה פרצוף חושב.
״טוב… אז צריך קרונות, ומוטות שמחברים ביניהם, וכמובן קטר עם מנוע חזק שיסחוב אותם, ו… וזהו אני חושבת״.
דני נזכרת בנסיעתה ברכבת בחנוכה לסבתא, מלהבים ועד ירושלים. היו שם המון אנשים שישבו על הספסלים, וחלקם אפילו עמדו. ממש לפני הנסיעה, ברציף התחנה, דני ראתה את נהג הקטר דרך החלון. היה לו שפם גדול. בתוך הרכבת, חילקו אנשים עם כובעים שחורים סופגניות. דני בחרה בסופגניה עם ריבה, ואמא בלי. אחר כך השתרר שקט, דני צפתה בשמש השוקעת מבעד לחלון, חייל עם רובה הניח ראשו על תיק גדול וישן, ובין הקרונות המשקשקים דילג לו כרטיסן נמרץ עם מדים כחולים ומצוחצחים.
״רגע, אבל מה עם האנשים?״ שואלת דני.
אמא חותכת גזר ומחייכת. ״האנשים רק משתמשים ברכבת, אך הם אינם חלק ממנה, ילדה חכמה שלי״, היא משיבה.
דני מתכוונת לומר דבר מה אך לפתע אמא מתפרצת: ״אה, וגם צופר! חשוב ביותר, כדי שהאנשים והילדים שבקרבת המסילה יידעו להיזהר כשהרכבת מתקרבת״.
דני שואלת: ״אז גם המסילה היא חלק מהרכבת?״.
״לא, מה פתאום״, צוחקת אמא ומוסיפה מעט מלח ופלפל לסיר, ״המסילה רק עוזרת לרכבת להגיע מתחנה לתחנה״.
דני איננה מרוצה: ״אם כך, גם התחנות הן חלק מהרכבת״.
״לא ולא״, אומרת אמא, התחנות הן הנקודות על גבי המסילה בהן עוצרת הרכבת.
דני חושבת.
אמא בוחשת.
״אז אמא״, אומרת דני, ״אם כך, כשאהיה גדולה, אמציא רכבת שעפה לבדה בשמיים ולא עוצרת – בלי אנשים, בלי מסילה ובלי תחנות בכלל!״.
אמא חושבת.
דני קמה ובוחשת בסיר.
״דני חמודני שלי״, אומרת אמא, מהורהרת, ״אני חושבת שרכבת בלי אנשים, ללא מסילה, וללא תחנות היא… היא בכלל לא רכבת״.
״נו, את רואה?!״, אומרת דני, ומחייכת.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה