בגללי

כל שנה, ליד ראש השנה, היא נזכרת.
הייתה כבת חמש. בגן חובה.
היו לה ״סיכות בישבן״ ופתיל מאד קצר.
אמא שלה אמרה לה שהיא כעסנית וגם
עקשנית כמו פרד.
ובאמת הייתה ככה.
היא ידעה שאמא צודקת,
אבל איך לומדים להתאפק כשהגוף רוצה והלב יוצא?
בטיולים של הגן הייתה תמיד צמודה לארנון.
הילד הכי חזק בגן ומוביל בטיולים.
להיות ראשונה בער לה בפופיק.
מספר ימים לפני ראש השנה שיחקו בגן ב"רכבת כיסאות".
היא לא הייתה ראשונה ברכבת, לא שניה ואפילו לא שלישית. היא עמדה בכיסא האחרון!
הילדים עלו על הכיסאות המסודרים בטור,
כל ילד בתורו הגיע לכיסא הראשון וקרא בקול:
פנו דרך לרכבת! טווווו… צ׳יק צ׳יק…
אחר כך קפץ מהכיסא הראשון ורץ לסוף הטור. כולם התקדמו כיסא אחד קדימה עד שכל הילדים קיבלו הזדמנות להוביל.
המשחק נמשך וכל ילד בתורו הכריז בקול גדול על בוא הרכבת.
היא חיכתה שכבר יגיע תורה ונדמה היה לה שהזמן נעצר ולא מתקדמים…
עוד מעט הגננת תזמין למפגש פרידה והיא לא תספיק.
והנה רק כיסא יחיד מפריד בינה לבין הכיסא הראשון, עוד רגע והיא תיהיה הראשונה,
תכריז על בוא הרכבת.
לפניה עמדה רק עפרה׳לה חברתה.
היא החלה לדחוף את עופרה׳לה ולא הצליחה לעצור.
בהתחלה דחפה קצת.
אחר כך הידיים שלה דחפו חזק וללא שליטה.
עופרה׳לה קירבה כפות ידיה לפה והחלה לקרוא:
פנו דרך לרכבת… טו…
ולא הספיקה לסיים את המשפט..
הדחיפות מאחור הפילו אותה מהכיסא ישר על עציץ גדול שעמד שם.
עפרה׳לה פתחה את הסנטר וטיפות דם קטנות החלו לבצבץ והפכו במהרה לזרם דם דקיק.
לרגע קט הייתה דממה. הילדים הביטו מהופנטים בדם שזלג מהסנטר לאורך הצוואר והכתים את חולצת ראש השנה הלבנה, החגיגית, של עופרה׳לה.
אחר כך החלה מהומה. הילדים צעקו בהתרגשות, קראו לגננת שתבוא מהר.
והיא? עמדה מבוהלת בצד.
חיכתה לנזיפה, לעונש על שדחפה.
אבל, כולם היו עסוקים בטיפול בעפרה׳לה. איש לא שם ליבו אליה.
עמדה במקום, נטועה מפחד ולא זזה.
לא נזפו בה כי לא שמו לב שהיא זו שדחפה והפילה.
רק היא ידעה שהכל קרה בגללה ועכשיו היא פוחדת:
שהגננת תגלה, תכעס ולא תאהב אותה,
הילדים יכעסו ויחרימו והכי נורא, עופרה׳לה לא תיהיה חברתה!
פחדה לספר, פחדה לאבד חברה, פחדה שלא תתקבל סליחתה.
מאז חלפו שנים.
בהתקרב ראש השנה, היא עדיין נזכרת בסנטר הפצוע של עפרה'לה, לרגע מרגישה אשמה ומבוהלת וחושבת…
מה היה קורה לו הייתה מספרת.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה