בדרך לדהרמסלה

ליבי הסתכלה דרך החלון על הלכלוך שזז על המסילה. לא ירד גשם ולא נשבה רוח, אז מי משחק עם השקיות ושאריות האוכל שנזרקו לשם? היא נשענה על חלון הרכבת ובחנה בריכוז את ההתרחשות. אלה היו חולדות! עם רגליים ועיניים ואפים רוטטים. "אימא!" היא קראה, "תראי", והצביעה על כמה חולדות שנשנשו תירס. אימא שלה הרימה את המבט מהטלפון ואמרה, "לא יאומן! הכול פה אפשרי!".

הכרוז השמיע מילים מהירות בשפה שהיא לא הבינה, והרכבת המשיכה בדרכה. אבל לא לפני שנדחסו אל הקרון עוד ועוד אנשים עם מזוודות ושקיות וקופסאות אוכל ריחניות, ואפילו סל עם תרנגולות. מדי פעם אחת מהן קרקרה לאות מחאה.

רוח חמה נכנסה דרך החלונות הפתוחים. העיר המבולגנת נשארה מאחור עם החולדות, ונוף של שדות ירוקים נפתח בפני ליבי. היא החזיקה את הכרטיסים וחיכתה שתגיע הביקורת, זה היה התפקיד שלה. אחרי כמה דקות קצרות התחילה לאבד את הסבלנות. "אימא, מתי תורי לשחק בטלפון?" שאלה, "עוד מעט" אימא שלה מלמלה מתוך המכשיר. אוף. משעמם.

פתאום נעצרה לידן דמות גדולה. ברגע הראשון היא ראתה רק כובע ועניבה תואמים אז הניחה שזה הכרטיסן. אבל זה לא היה בדיוק כרטיסן, זו הייתה זיקית. זיקית ירוקה וענקית. משני צדי הראש כל עין נעה לכיוון אחר, עד שהשמאלית קלטה את הכרטיסים ביד של ליבי. הראש הגדול פנה אל עבר היד, ולפני שהיא הספיקה למשוך בחולצה של אימא לעזרה, נפתח הפה של הזיקית, לשון ורודה התגלגלה במהירות החוצה, נדבקה אל הכרטיסים והתקפלה חזרה לתוך הפה שנסגר בחבטה. עם הכרטיסים. "אוי לא"! קראה ליבי, אבל אימא שלה אמרה, "סבלנות. אימא עסוקה". כעבור רגע נפתח הפה הגדול שוב, הלשון התגלגלה החוצה הישר אל היד שלה והדביקה אליה את הכרטיסים שנהיו קצת ריריים. היה עליהם גם ניקוב בצורת וי רחב, כמו הפה של הזיקית. הזיקית מצידה החלה לטפס בנחת על התקרה כדי לעבור מעל קבוצה גדולה של נוסעים.

אימא שלה התמתחה ושאלה, "רוצה להצטלם?" ליבי הנהנה, עדיין קצת המומה מהזיקית הכרטיסנית, והן הצטלמו על רקע הקרון. "כל כך צפוף פה, איך הכרטיסנים מצליחים בכלל לעבור?" אימא שלה צחקה וליבי הסתכלה בתמונה. בקצה הקרון מאחוריהן בצבץ קצה זנב ירוק ומפותל. "אז עדיין משעמם לך?" אימא שלה שאלה, והיא חייכה. "דווקא לא כל כך משעמם כמו שחשבתי שיהיה." אימא שלה חיבקה אותה חזק, "אם ככה, באמת הכול פה אפשרי."

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה