ברכבת

אני מתעוררת למשמע חריקת הגלגלים והתנודות ההולכות ונשנות של רצפת הרכבת.

אמצע דצמבר עכשיו, כולי מכוסה שמיכות ועדיין אני קופאת מקור. כבר מעל לשבועיים שאני נמצאת על רכבת המסע הרעועה הזו, השלג בחוץ רק הולך ומצטבר מיום ליום ואספקת האוכל בקרון הזה רק הולכת ואוזלת.

כבר שבועיים שהימים נראים אותו הדבר: אני משקיפה מהחלון ורואה יערות מושלגים חולפים על פניי, חריקת הגלגלים בלתי נסבלת, רעידות הרכבת גורמות לי לבחילה , עייפות קבועה ורעב תמידי בגלל ההקצבות הדלות שהקצבתי לעצמי בשל המחסור.

זה היה הבית שלי ואינני רואה לאן פניי מועדות. אני לא מצליחה לחשוב על עתיד שונה בשבילי חוץ מתנודות הרכבת, החריקות, הבחילות והרעב.

אני מרגישה שעיניי נעצמות, אז אני נכנעת לעייפות ונרדמת. אני מתעוררת שוב, אך הפעם זה למשמע הבטן המקרקרת שלי ולחריקת הבלמים.

רגע, מה??!!! חריקת בלמים??? כן! אני עונה לעצמי בלב שאני משוכנעת שזו משמעות הצליל הצורם. הדופק שלי עולה במהירות בעודי מנסה להבין את הסיטואציה. אני סופרת את פעימות הלב שלי כדי להירגע. 91….92…93…

לפתע, אני שומעת צעקות בקול גברי עמוק : "תצמדו לשני צידי הרכבת, תאזקו את ידי הנהג, תרחיקו אותו מההגה, ואם הוא מתנגד, תהממו אותו". הקול הגברי המשיך וצעק: " תעברו בכל קרון וקרון ותעשו חיפוש יסודי, היא חייבת להיות על הרכבת הזאת".

אני מתכווצת במקומי, ונשימתי מואצת. אני מרגישה טיפת זיעה זולגת במורד עמוד השידרה שלי ומעבירה בכל גופי צמרמורת. אני בולעת רוק, מרגישה שאני עוד שנייה נכנסת להתקף חרדה, הראש שלי פועם כאילו דופקים עליו אלף פטישים.

ידעתי שבסופו של דבר היום הזה יגיע, רק לא ציפיתי שהוא יגיע כל כך מהר. עוברת בראשי רק מחשבה אחת- 'אותי הם מחפשים'.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה