גולדי

בואו ואספר לכם סיפור מדהים
על רכבת שקצת ירדה מן הפסים.
אני גולדי, נעים לי מאוד
רכבת ישנה זקנה ואפרורית
שהפסיקה מזמן לעבוד.
אין איש בי נוסע יותר,
לא להרצליה ולא לאשדוד.

פעם כשהייתי רכבת יפה ומפוארת
הייתי מטיילת בכל ארץ ישראל
מאילת ועד עמק יזרעאל.
כך הייתי נוסעת כל היום,מצפון ועד דרום.
משקשקת, רועשת, גועשת
על הפסים במהירות דוהרת.
לא הייתה ממני מאושרת.

אני כל כך מתגעגעת לימים היפים
בהם הייתי עוברת בין הרציפים
והקרונות שלי חיש היו מתמלאים
באנשים שונים ומשונים.
עלו הם בזה אחר זו,
בכל יום בשבוע, באופן קבוע.

ביום ראשון-
אמנון הקירח
ראשו מבריק,ממש זורח.
על דש חולצתו פרח פורח
לתת לאישה שאוהב,לא שוכח.

ביום שני-
עולות אם וביתה.
הילדה תמיד אוכלת כריך עם חביתה
ולא לשכוח את המלפפון בצד,
שיהיה טעים במיוחד.

ביום שלישי-
נטע ונופר נוסעות לבקר את סבא בכפר.
לרוץ בין העצים ולשחק איתו במחבואים.

ביום רביעי-
איתמר ושמשון
שתמיד מתיישבים בספסל הראשון.
משוחחים בינהם על הא ועל דא
ולא שוכחים להגיד בבקשה, סליחה ותודה.

ביום חמישי-
יעלה ויבוא המפוזר גלעד
עם כובע על הראש ומטריה ביד
בכלל לא אכפת לו אם גשם בחוץ,
בשביל מטריה לא צריך תירוץ.

ביום שישי-
סבתא שולה שנוסעת לבקר את הנכדות.
עמוסה בשקים מלאים בכל טוב, אוכל טעים והרבה מתנות.

וביום שבת-
יום מנוחה.
קול הכרוז אינו נשמע.
התחנה שוממת. שקט,דממה.
ואני?
רוצה לדהור על הפסים רחוק ככל הניתן
ללא פחד וללא תחושת זמן.

ואז-
זה קרה.
ללא הכנה מוקדמת ובלי אזהרה.
יוסק'ה נהג הקטר לא הגיע
ומאז אותו יום איש אותי לא הניע.

ובמקומי עמדה רכבת חדשה, שלא לומר חדשנית.
ואליה עלו אמנון הקירח, אם וביתה, נטע ונופר, איתמר ושמשון, סבתא שולה וגלעד
ורק אני נותרתי…
לבד.
סופי היה לא ברור,מה צופן לי העתיד?
רציתי רק לנסוע שוב
זה היה כל כך מפחיד.

עברו הימים,
שבועות,
חודשים
נדמה שכבר שכחו אותי כל הנוסעים.

בוקר אחד הגיעה משאית ענקית
שאותי לקחה אל הגינה הציבורית
שם ניקו ממני את האבק,
שימנו את הצירים
צבעו את הקרונות בכל צבעי הקשת
ואפילו הוסיפו כמה ציורים.

ומאז בכל יום מטפסים עליי המוני ילדים,
הם צוחקים ונהנים שרים וגם רוקדים.
ואין שמחה ומאושרת ממני.
אני היא גולדי, נעים לי עד מאוד.
צחוק של ילדים אני אוהבת ורוצה רק עוד ועוד…

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה