הורדוס נוסע אל ההתחלה

כשנכנסו לרכבת היה הורדוס מוחבא תחת מעיל הילדה. היא הגניבה אותו אל מתחת למושבה, והוא הקפיד שזנבו לא יבלוט. הוא הבין שהוא הפתעה. ברגע המתאים בוודאי תשרוק לו, ואז יֵצא לקול צהלות מופתעות, כפי שעשה פעמים רבות.
הרכבת יצאה לדרך, העצים חלפו בחלונות. הורדוס התכרבל וחיכה לשריקה שצלילה הוא כמו חיבוק ואוכל וגירוד בגב וליטוף ביחד.
"התחנה הבאה: שדה התעופה," הכריז הרמקול. ידי האם הושטו למזוודה. נעלי הספורט הלבנות של הילדה נעו, היא התכופפה להורדוס, מעילה מוכן להחביאו.
הרכבת עצרה. הדלתות נפתחו.
"בואי מהר! מה יש לך שם?" זרזה האם והתכופפה. עיניה המחייכות פגשו בעיני הורדוס והזדעפו.
"לא לא!" הזדקפה וגררה את בתה לדלת, "בשום אופן! אמרתי לך אלף פעמים שאי אפשר לקחת אותו! החבאת אותו במקום להביא אותו לכלבייה? עכשיו הוא יישאר כאן!"
הורדוס היסס. צריך לצאת רק כשהיא תשרוק.
אבל הן כבר היו בחוץ. והדלת נסגרה.
מבעד לזגוגית ראה את הילדה מכווצת שפתיה לשריקה, אבל הרכבת נעה.
מה קרה פה?
הרציף נעלם. אנשים, עמודים, שדה, עצים, מסילות… עכשיו הבין שטעה. שהיה צריך לקום ולצאת. הוא זינק והתרוצץ מול הדלת הסגורה. נבח, יילל. הרכבת נעה הלאה, הלאה.
"שקט!" בעט איש לעברו. מבולבל, נדחף שוב מתחת לספסל ושכב, עוצר את היללות הבוקעות מעומק לבו.
והרכבת הלאה. שדות, בתים, שדות. יבבה חרישית וארוכה נמלטה מפיו. שממית הביטה בו מהקיר בסקרנות.
הרכבת עצרה.
"הגענו לסוף." לחששה השממית.
ככה נראה הסוף! נואש הורדוס. סוף עצוב.

לפתע החלה הרכבת לנסוע לכיוון ההפוך.
"לאן?" נדהם.
"להתחלה." לחששה השממית.
להתחלה! גאתה תקווה בהורדוס. ההתחלה זה מה שהוא צריך! לחזור אחורה, להתחיל מהתחלה, והפעם להתנהג אחרת. הפעם לרדת עם הילדה!
נסעו אחורה. הורדוס הרגיש רענן יותר ויותר, כאילו כל מה שקרה נעלם. הוא מוכן. נרגש. תכף יגיעו והילדה תהיה שוב.
הדלתות נפתחות, הורדוס זוקף אפו ואוזניו, מרחרח.
מוזר. הכול כמו שהיה, אבל שונה. זו לא אותה התחלה.
והרכבת יוצאת שוב לכיוון השני. "עכשיו אל הסוף!" הסבירה השממית.
מוחו התרוקן.
מיואש, עצם עיניו.
שעות רבץ מתחת לספסל, ורק השממית מודיעה לו בכל פעם שהרכבת משנה את כיוונה. "לסוף!" "להתחלה!" "לסוף!" "להתחלה!" "לסוף!"

באחד הסופים, הרגיש שמישהו עלה לרכבת ומביט בו. הוא פקח עין. נעלי ספורט לבנות. גדולות יותר. מעליהן עיניים טובות. זקנות יותר. "בוא חמוד," אמרה הקשישה. ושרקה לו.
שריקה!
הוא ניגש בהיסוס. חיבוק ואוכל וגירוד בגב וליטוף.
הורדוס הבין. עכשיו היא זקנה כי הם בסוף. הם ייסעו יחד להתחלה. אולי לא לאותה התחלה שהייתה. אבל להתחלה כלשהי.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה