הילד בעל ראש הברזל

הנה בוקר שבת אני מטייל לי ביער ופתאום ראיתי מקל מעניין, עליו מישהו גילף עם סכין ציור יפה. התכופפתי להרים אותו ומשום מקום קפץ עליי הילד בעל ראש הברזל. נבהלתי לא מעט, אבל מייד ראיתי במבט שלו כמה הוא בודד.

"זה המקל שלי!” אמר הילד, “זה אני גילפתי אותו, עם הסכין שלי. תחזיר!"

קירבתי את המקל אליי כדי לבחון את הציור. “מה ציירת?”

"גילפתי, כן. זה ציור של רכבת, שיום אחד היא תיקח אותי רחוק מכאן. היי, אתה רוצה לשחק איתי את משחק הנגיחות?”

כולם בכפר שלנו הכירו את הילד בעל ראש הברזל, והשתדלו להישאר רחוק ממנו, בדיוק בגלל המשחקים האלה. לא היו לו חברים, פילים דרכו עליו, והוא רק רצה וחיפש שמישהו ישים אליו לב.

"כן!" עניתי מתוך סקרנות יותר מאשר רצון, והושטתי לו את המקל בחזרה.

התחלנו לרקוד במעגלים, חיוך גדול נמתח על פניו של הילד תוך כדי שהוא מזמזם לו שיר של נועם ואז הוא קפץ לעברי והתחיל לנגוח בי עם ראש הברזל שלו בכל גופי, וזה כאב לי הרבה יותר ממה שיכולתי לדמיין לפני דקה אחת בדיוק.

"עכשיו תורך!” הוא הכריז, כי אני חושב שהוא ניחש שאני לא נהנה, לא כמוהו לפחות.

"ילד, אני חושב שהספיק לי מהמשחק הזה", אמרתי "זה כואב לי יותר מדי-מדי. אולי במקום זאת תראה לי שוב את המקל שלך?”

ישבנו על מצע העלים היבשות הילד הרים את המקל וליטף באצבעותיו את הרכבת המגולפת. "הרכבת הזו עוברת כאן ביער במקום סודי, אני יודע, אני רק צריך למצוא אותה, והיא תוכל לקחת אותי רחוק רחוק מכאן, לעיר שבה יש ילדים אחרים כמוני, שלא מפחדים מכמה נגיחות קטנות. זו עיר בה אני אוכל למצוא המון חברים".

בדיוק כשהוא סיים להגיד את המשפט הזה, הר הגעש הצפוני רעם כחכח ופלט ענן עשן אפור שנראה כמו חיוך שובב קורץ.

"זה הסימן שלי!” צהל הילד בעל ראש הברזל, זינק על רגליו, והתחיל רץ הרחק ממני.

"רגע, שכחת את המקל שלך!”, צעקתי לעברו.

“זה בסדר, תשמור עליו בשבילי" שמעתי את קולו, אבל כבר לא ראיתי את דמותו, ואני נשבע שמייד אחר כך שמעתי רעש שקשוק גלגלים על מסילה.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה