המסע של שרה

השנה הייתה 1920.

שרה בת 12, תמירה ובעלת מראה אצילי, שיערה השחור בלט על רקע עורה הבהיר ועצמות לחייה הגבוהות. אביה ליווה אותה ואת המשפחה, אמא, חמישה ילדים ותינוק, לרכבת במוסקבה, עלה איתם, ועזר להם בסידור החפצים בתוך התא שהזמין מראש. התא התחלק לשניים, בצד אחד שלוש מיטות קומתיים, ובצד השני כורסאות מרופדות הצמודות לחלונות עם שולחן בינהן. אבא נפרד בחיבוק מבני המשפחה ואמר שיפגשם בקרוב. כאשר חיבק את שרה, הבכורה, החליק לכף ידה שקית קטנה מעור עם מטבעות זהב ולחש באוזנה "השתמשי בזה בחכמה אני סומך עלייך". אביה הטיל עליה את האחריות מכיוון שאימה תמיד קיבלה עזרה כבת למשפחה מיוחסת ובמקביל הייתה עסוקה עם התינוק הטרי. אבא מיד ירד מהקרון, הרבה לפני ששרה הספיקה אפילו לעכל את דבריו, היא הרגישה שהשאיר לה חבילה ענקית על כתפיה. הביטה דרך החלון ועקבה אחרי דמותו הגבוהה עם כובע פרווה וחליפה מתרחקת לה במהירות עד שהפכה לנקודה מטושטשת דרך הדמעות שהציפו את עיניה. שרה ניגשה מיד לשמיכת הטלאים שלה פרמה מעט ופיזרה את מטבעות הזהב בין הדמויות שהיו בשמיכה. תוך כדי עברו בראשה תמונות השתלשלות החודשים האחרונים כאשר הוריה החליטו שעל המשפחה לעלות לפלשתינה בעקבות המצב ברוסיה שנעשה קשה מיום ליום. אמנם אבא היה חייב להישאר, מכיוון שהיה סוחר פרוות בינלאומי, בעיקר באזור רוסיה והמזרח. כאשר היה שב ממסעותיו, נהג להראות לשרה תמונות שלו עם אנשים חשובים, והיא רק יכלה לקוות שיצטרף אליהם בקרוב עם תמונות חדשות.

כאשר סיימה את מלאכת תפירת השמיכה, החלו להתארגן לשינה, בעוד שרה עוזרת לכל אחד מאחיה להיכנס למיטה ומרגיעה את הרוחות מהפרידה הקשה. לאחר מכן עלתה למיטתה בחוסר שקט ובראש מלא מחשבות, אחרי זמן מה, מצאה עצמה מסיטה את הווילון ונחשפת למראה הררי השלג המלווה את הרכבת במסעה השקט. עיניה החלו לבחון את השמיים מלאי הקסם, נדהמת ממראה הכוכבים הנוצצים. נראה חמים ונעים שם למעלה לעומת הררי השלג הקרים. לפתע הבחינה בכוכב קטן הנוצץ במיוחד, גם הוא הבחין בה. מיד הרגישה חמימות המתפשטת באיטיות בגופה דרך קרן אור צבעונית המגיעה מהכוכב אליה ובחזרה כמשולש. היא הרגישה שכל חששותיה נשטפו מעליה, שהיא ממש לא לבדה בעולם ובמסע הארוך העומד לפניה תוך כדי שהיא נרדמת.

עברו ימים רבים ברכבת עד שהגיעו לאודסה עיר הנמל, משעשו זאת, עלו לאנייה.

באנייה היה הרבה מקום להתרוצץ לעומת הרכבת.

וכאן למעשה החל המסע הארוך לפלשתינה.

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. רות גלעד הגיב:

    סיפור מרגש,עם הרבה דימיון ומעוף.

כתיבת תגובה