הנשירה

ניקי גדלה על עץ רכבות.
בארץ עצי הרכבות, אמא ואבא מחכים לגור על הפסים שעל האדמה. וכך ניקי שמעה את אמא ואבא: "הי ניקי! מזל טוב שנולדת לנו. בואי רדי לפסים. קפיצה קטנה ואת כאן."
אבל ניקי לא. היא לא נושרת.
היא בכלל בפנסים עצומים ועוד לא פקחה אותם.
הרכבות הצעירות הביטו בה מהפסים שלמטה. "איזו מן רכבת משונה", אמרה רכבת אחת.
"מה, נדבקת לעץ?" היא שמעה קול אחר, ואחריו צחוק של כמה גורי רכבת.
ניקי מחבקת את העץ טוב טוב. והעץ צומח לגובה ואומר: "כל יום את מתקרבת לפסים שלך".
מתקרבת? ניקי פוקחת פנסים. היא רואה שהפסים מתרחקים.
עכשו בגובה, ועם פנסים פתוחים היא רואה גרגרי אבק צהובים שמגיעים ומפריעים לראות. וגם רוח שמזיזה בחוזקה את הענפים.
"זו הרוח הסינית העזה", אומר העץ, אבל מאד קשה לניקי לשמוע, כי הרוח הסינית נושבת ממש בחוזקה.
"כמה שאת חזקה", אומרת ניקי. "אף פעם לא אהיה חזקה כזו."
"כן יש לי הרבה כוח, אני רוח גדולה", עונה הרוח. "כולם כועסים עלי כשאני באה."
"קשה לראות בגלל הצהוב, בגלל זה קשה לראות כמה את חזקה, וקל לכעוס."
"אהה", אמרה הרוח ונרגעה קצת. "עכשיו יותר טוב?"
"הרבה יותר טוב", אומרת ניקי. "אני רכבת קטנה שעוד לא נשרה".
"צעירה, וכבר חכמה. את תהיי רכבת מצוינת", אומרת הרוח הסינית, "כשתנשרי". והיא מתרחקת.
עץ הרכבות ממשיך לגדול והפנסים של ניקי כבר רואים היטב וגם מבינים. הפסים למטה כל כך רחוקים, איך תגיע לפסים? האם תישאר על העץ לתמיד? הלב הצעיר בקטר רועד.
ניקי מרגישה איך החלקים במנוע שלה מתפתחים ולא רק המנוע מתפתח גם הקרונות. אבל העץ צומח והיא מתרחקת מהפסים שעל הקרקע.

הגיע יום הנשירה וניקי עוד לא מוכנה.
"את רכבת נפלאה", אמר העץ ושחרר את אחיזתו. "את תצליחי".
ניקי הרגישה מבוהלת ולבדה. איך תמצא את הפסים שלה, ואיך תנחת בבטחה מהגובה הרב?
אבל אז הרגישה את כל חלקי הפלדה שבה. היא הרגישה הרבה כוח.
ניקי צועקת: "זו אני ניקי! אני באה אל עולם הרכבות שלמטה!" והיא שומעת את הקול שלה ברור וחזק.

כל רוחות השמים שמעו וראו וממהרות לעזרה. אבל הרוח הסינית שכבר מכירה את ניקי, מהירה הכי מכולן.
עם הכוח הרב שלה היא אוחזת בניקי בעדינות ומורידה אותה. לאט, לאט. ניקי כבר מבחינה בפסים האישיים שלה.
ניקי יודעת עכשיו, שהכל מסתדר לטובה. ניקי מוכנה עכשיו לנשירה שלה.
"מזל טוב!" כולם מריעים נרגשים. אבא ואמא צופרים מרוב שימחה.
ופלופ – ניקי נשרה בהצלחה.

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. אריאלה הגיב:

    סיפור מעניין, מזכיר בסגנונו את סיפוריה של נורית זרחי. מפתה לניתוח ובדיקת האלגוריות אך לא לעיכול.

כתיבת תגובה