הקרון האחרון

"אבא, למה לכל הילדים יש בית עם גג אדום, ולנו אין?" שאלתי את אבא כשחזרתי מבית ספר. "ולמה הבית שלנו לא מאבן?"

"ולמה יש לו גלגלים?" שאל אותי אבא בחזרה. "הילדים בכיתה אולי צוחקים, אבל באמת יש לנו בית שונה משל כולם. בואי ואספר לך סיפור".

התיישבתי לאבא על הברכיים, ואבא אמר: "לפני הרבה מאד שנים, חצתה את העמק רכבת שנסעה מחיפה ועד דמשק שבסוריה. הרכבת היתה מגיעה פעם בשבוע, משקשקת ונושפת, ונעצרת בתרועה בתחנת העץ הקטנה. אנשים ירדו ואחרים עלו. טווווו! טוווווווו! הכרטיסן היה צועק: כולם פה? אנחנו יוצאים! ושוב היה עולה קיטור מהקטר, והרכבת היתה נפרדת מהתחנה וממשיכה בדרכה".

"רכבת אמיתית?" שאלתי. "למה כבר אין רכבת?"

"הרבה דברים קרו מאז" אמר אבא. "אנשים גדולים וחשובים החליטו שהרכבת לא טובה כבר, ואין בשביל מה להמשיך להפעיל אותה. אז יום אחד הרכבת עברה פה בפעם האחרונה, וכולם ידעו שלא ייראו אותה שוב, ובלב קצת התגעגעו, אבל הבינו שככה זה, אין מה לעשות. המסילה החלידה והתעקמה ואחרי כמה שנים אנשים שכחו שאי פעם היתה בכלל רכבת".

"וזהו?"

"לא. משהו בכל זאת נשאר. הקרון האחרון של הרכבת אהב מאד את העמק ואת האנשים שבו. קרון מחלקה שלישית, שעליו עלו הרבה אנשים עם קצת כסף. הקרון הזה לא רצה להמשיך לדמשק. בשקט בשקט, כשהרכבת עצרה בתחנה בפעם האחרונה, הקרון התנתק, והרכבת הארוכה המשיכה בלעדיו. ומאז, הקרון הזה נשאר פה אתנו, והיום גרה בו ילדה שכבר מזמן גדולה מידי בשביל לשבת לאבא שלה על הברכיים".

אבא חזר לפינת העבודה שלו, ואני הכנתי לעצמי לחם עם שוקולד וישבתי על מדרגות הכניסה הצרות. ליטפתי אותן. "איזה מזל שהחלטת להישאר פה בעמק" לחשתי.

פתאום שמעתי כמו אנחה, והמדרגה שישבתי עליה שקעה קצת. "זה לא קל, טל" אמר קול מתחתי. אבל מתחת למדרגות לא היה שום דבר.

"אני עדין מתגעגע להיות תמיד בתנועה, לראות עולם, להכיר אנשים חדשים…" אמר הקול.

"הקרון?!" שאלתי בלחש, כמעט לא מאמינה.

"כן, נעים להכיר סוף סוף" אמר. "שתדעי, שלמרות הגעגועים לעבודה, אני כבר לא צעיר, ואני שמח שמשפחה נחמדה גרה בי ומטפחת אותי. רק שלפעמים", הוא הודה, "קצת משעמם".

"גם לי משעמם לפעמים", אמרתי. "אני חוזרת הביתה, ואין לי אחים, ולא תמיד בא לי ללכת לחברים".

"אז בואי נשתעמם ביחד!" קרא הקרון.

מאז אנחנו משתעממים ביחד. אנחנו מטיילים בדמיון בארצות רחוקות ומופלאות. היינו בסיביר ופטגוניה, בהונלולו ובקונגו, ואפילו טסנו בין כוכבים, כי בדמיון הקרון יכול להיהפך לחללית ואני לאסטרונאוטית. והאמת, זה בכלל לא משעמם.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה