הרכבת הראשונה של ליטל

"יש לי רכבת בגרביונים, אז את יכולה לקחת אותם," אמרה אמא. "הם על הכיסא בחדר השינה שלי."

אמא בקושי הספיקה לגמור את המשפט, וליטל כבר רצה לחדר השינה של הוריה. מעולם היא לא קיבלה רכבת לפני כן!
אבל… הגרביונים ריקים! אין בהם כלום! אפילו לא רגליים.

ליטל מותחת את הגרביונים לכל הצדדים. הם די שקופים. היא אפילו לא חייבת למשש, אפשר לראות שאין בהם שום רכבת.
ואז ליטל רואה את החור. משתרכים ממנו פסים כמו פסי רכבת לכל אורכם של הגרביונים. אולי הרכבת נפלה מהחור? ולמה בכלל אמא שמה רכבת בגרביונים? זו בוודאי הייתה רכבת קטנה כל כך!

ליטל מתכופפת לחפש את הרכבת המיניאטורית שלה, אך ללא הועיל. היא לא על הכיסא, ולא מתחת לכיסא.

היא מביאה פנס קטן ומאירה מתחת למיטה. גם שם איננה רואה את הרכבת החדשה שלה. ומה אם אמא תחשוב שהיא כבר הספיקה לאבד אותה?

"אמא!" בוכה ליטל, "אמא, המפלצת מתחת למיטה שלך גנבה לי את הרכבת!"

אמא נכנסת לחדר, מחזיקה מגזין של עבודות יד שמוקדש כולו ליצירת בובות מדברים שיש בכל בית. אמא לא מבינה מה קורה. "מה אמרת? למה את בוכה? מה זה הבלגן הזה?" היא אומרת ובוהה בבגדים שהיו מסודרים יפה-יפה על הכיסא וכעת הם מפוזרים על השטיח ומוסיפה, "את יודעת שאין מפלצות מתחת למיטות".

ליטל, עם הגרביונים ביד, חומקת במהירות ורצה לחדרה. שם היא מיישרת את הגרביונים כדי לראות את הפסים. היא לוקחת שני גלילי נייר טואלט שמחכים בסלסלת הגלילים כדי שהיא תגזור מהם משהו, ומניחה אותם על הפסים. קופסת אוכל ישנה, שכבר נשבר לה הסוגר, משמשת קרון.

אמא נכנסת לחדר. ליטל לא שמה לבה לכך. היא שקועה בהסעת הקרון על הפסים. הקרון כל הזמן נופל, אבל אפשר לדמיין שהוא נוסע יפה.

"אבנר," שומעת ליטל את אמה משוחחת בטלפון עם אביה, "תוכל לעצור בדרך הביתה ולקנות לליטל רכבת עם פסים?"

"מצחיק," חושבת ליטל, "דווקא עכשיו, כשכבר יש לי רכבת, הם קונים לי עוד אחת."

אבל כשאבא חוזר מהעבודה עם הרכבת והפסים, וכשהם מרכיבים ביחד, קודם את הפסים ואחר כך את הרכבת, ליטל מחייכת עד שכואבות לה הלחיים. זה טוב. הפסים של הרכבת החדשה לא מתקמטים כל הזמן.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה