הרכבת מאחרת

אני נוסעת עם דודה דנה לחיפה היום.
זאת תהיה הנסיעה הראשונה שלי ברכבת.

הגענו לתחנה, קנינו כרטיסים ובקושי הצלחנו להגיע לרציף, מלא אנשים עמדו שם.
הרכבת מאחרת כבר יותר משעה, ככה אמרו לדודה שלי.

צעקות בטלפון נשמעו מכל הכיוונים.
היו שם מלא אנשים:
אישה עם נעליים שחורות ומבריקות ומכנסיים שחורים עם פסים ירוקים, עצבנית, כי היא איחרה לפגישה חשובה.
סטודנט עם נעלי ספורט ומכנסיים קצרים, שהיה לחוץ בגלל שפספס בחינה אליה התכונן רבות.
בחורה צעירה עם כפכפים ורודים, היא נשמעה רגועה אפילו שהיא מאחרת לעבודה.
תינוק קטן שזחל בין האנשים וניסה לאכול תיקים, שקיות, וכל מה שהוא ראה.

התעייפתי מהעמידה הארוכה. אבל אז דודה דנה משכה אותי אליה ואמרה שהרכבת כנראה תגיע עוד שתי דקות.
והיא הוסיפה: אבל אני לא בטוחה שנמצא בה מקום לשבת, גם לא לעמוד.
אולי ניסע באוטו הפעם? היא הציעה.

כעסתי, כי זה לא מה שדמיינתי ותכננתי. השפלתי מבט ולפני שהספקתי לענות קלטתי את הרציף ממול, היו שם מעט אנשים, הצבעתי אליו ואמרתי, בואי ניסע משם.
אהנל משם, הרכבות נוסעות לכיוון דרום, היא הסבירה לי.
וזה לא טוב? שאלתי?
דודה דנה חייכה ואמרה, בטח שזה טוב, את חיפה נשאיר ליום אחר. בואי, ניסע לכיוון הדרום היום.
כן כן עניתי….

אבל מה עם הים? שאלתי, וצופר הרכבת קטע את שאלתי.

שלובות ידיים, רצנו מהר למנהרה, עברנו לרציף ממול.
הרכבת נעצרה ושתינו עלינו במדרגות, הבטתי למטה, ופסי הרכבת צצו מבין החצץ.

המעבר מקרון אחד לבא אחריו היה קצת מפחיד וקצת מצחיק, במיוחד כששמעתי את חריקת הגלגלים המתכתיים על פסי הרכבת וכשהרגשתי את הקרון זז לצדדים.

עברנו כמה קרונות עד שמצאנו מקום ליד החלון.
ישבתי ליד החלון ודודה דנה לידי, והרכבת התחילה לנסוע אפילו לפני שהספקנו לשבת.

אלו עצי בננה אמרה והצביעה לחלון, ירוקים מאוד אמרתי.

חלפנו גם על מלא בתים ובניינים גבוהים יותר וגבוהים פחות.

איזה כיף איך שהרכבת משיגה בקלות את המכוניות בכביש המקביל, ואילו מכוניות אחרות עמדו מאחורי השער מחכות לרכבת שתעבור

ואז קטע ארוך של ים, חלק עם חול וחלק עם צוקים, וחלק הוסתר ברכבת כמו שלנו שנוסעת לכיוון השני וחולפת על פנינו..
הנה הים, אותו ים שרצית לראות, אמרה לי דודה דנה, רק שזה החלק הדרומי שלו

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה