הרכבת של נח

נח נולד בקרון החמישי של רכבת נוסעים אדומה, ולכן קיבל כרטיס רכבת לכל החיים.
לאימו זה התאים לגמרי ובאותו רגע עברה לגור ברכבת. כשהגיע הכרטיסן בערב השני או השלישי וביקש לבחון האם יש לה כרטיס נסיעה תקף, שאלה: ״ראית פעם ילד כלכך קטן נוסע ברכבת לבד?״
בלית ברירה פינו עבורה ועבור בנה את הקרון האחרון והם ישנו על ספסלים עד שנוסע אחד הביא עבורם מיטה מתקפלת.
כשהיה נח בן שבע כבר הכיר את הרכבת טוב כל כך עד שהרגיש שהם גוף אחד. הנוסעים היו מלמדים אותו לקרוא ולכתוב וחשבון והוא בילה את ימיו מטייל מהקרון האחרון לראשון וחזרה, משוחח עם הנוסעים המתחלפים.
כל אימת שהיתה הרכבת עוצרת בשל תקלה כלשהי, נח היה שוכב במיטה ימים שלמים, וכשהייתה חוזרת הרכבת לנוע היה קם כאילו לא היה חולה מעולם וחוזר לטייל.
הוא כל כך אהב את הרכבת האדומה שלו, עד שלא יכל לדמיין חיים מחוץ לקרון האחרון שלה.

בוקר אחד, בעודו מתעורר ומנחש את השעה לפי התחנה בה עצרה הרכבת הבחין שאימו איננה בקרונם.
הוא חיפש אותה בכל הקרונות וחיכה לה עד שהרכבת עצרה בתחנה האחרונה. נח נטל את השמיכה והספרים שקיבל מנוסעים מזדמנים וירד לרציף.
האויר היה חם ולח והרציף היה חשוך.
״הכל בסדר?״ שאל מישהו בצעקה. הוא ניצב ברציף השני, לבוש מדים משונים, דומים למדי הכרטיסן אך מפוארים יותר.
״חכה. אני אעבור אליך.״
כעבור מספר דקות התיישב האיש לצידו. ״נעים מאד! אני נהג הקטר.״ אמר בחיוך.
״אני נח, פעם גרתי בקרון האחרון ועכשיו אני כבר לא יודע.״
הגבר הביט בו בהפתעה, ״מה אתה אומר?!! אני שמח לפגוש אותך״

מאז שנח נולד מעולם לא ירד מהרכבת, ובגלל שקרון הנהג אינו מחובר ליתר הקרונות במסדרון נח לא הגיע אליו.
האמת הייתה כמובן שהנהג ידע אודות נח. הוא עבד בקו מזה שנתיים בהן הספיק נח לחלות ארבע פעמים, וכך, בכל פעם שעצרה במפתיע הרכבת ולא הסכימה בשום אופן להמשיך בדרכה, היה הנהג, ששמע על הילד והבין דבר או שניים, מרגיע את הנוסעים ומבקש אם במקרה יש למישהו שיקוי גרון, שיגיע לקרון האחרון.

״אני לא יודע איפה אמא שלי״ הוא אמר בקול רפה.
הנהג התרומם, אחז בידו ואמר: ״אני אשמח לנסות לעזור לך״
הם עלו לקטר ומיד החליט נח שהוא אוהב אותו יותר מכל קרון אחר. וכך הם נסעו מעיר לעיר, ובכל עיר הנהג ונח ירדו מהרכבת וחיפשו את אמא ,ואם לא מצאו אותה בינתיים הרי הם מחפשים אחריה גם ברגעים אלו.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה