חנות הנעליים נוסעת לירושלים

בחנות הנעליים ברמתיים 

קופסאות עד לב שמיים 

לקוחות אינם באים 

סוף עונה, נגמרו החגים! 

 

אבא על הפתח משוטט 

מחכה לאשה שתקנה  

זוג חדש לעצמה  

ואולי לילד שגדל! 

 

יושבת לה נומי בירכתיים 

מובילה רכבת לירושלים 

גוזרת במספריים 

קרונות מסילה פסים  

ובפה – המשרוקית  

נוסעים חגיגיים ממהרים, 

שרוכי נעל נדבקים-נשזרים,  

אורחים נדחקים,  

הסדרנית צועקת: הֵי, הֵיי, 

אחד אחד לרכבת יעלֵה! 

מקום רב לקהל הנכבד, 

המסילה רחבה! הפסים מתנה! 

קופסא ועוד קופסותיים 

אט אט נמשוך בגלגַליִים, 

כולנו לירושלים. 

החנות הפוכה,  

מכף רגל עד סוליה, 

מסביב הרים פסים  

קטר דוהר למרחקים. 

 

בראש מושיבה מגף 

עם מעיל על הגב, 

כובע שחור ורם – 

הכירו: נהג הקטר! 

בקרון הבא – קבלו כלה 

נעל באלט ממשפחה טובה, 

יש לה גרב תחרה 

והינומה פתלתלה. 

בשלישי – יעלה יבוא   

מלך עשוי מעור 

עם כתר על הראש 

למי השרביט למי הששון! 

שרוך אחר שרוך – 

מושכת נומי סוס וקוף 

שושבין ושושבינה 

מרכבה ורכָּב 

נעל כחולה מזמרת 

רקדנית מחוללת 

ליצן עם מצנפת 

כרטיסן בצד 

כל הנמצא ברוך הבא 

 

לא שוכחת נומי להעלות 

מוקסין חרדל, 

סירת לק זהובה, 

סנדל עם אבזם 

כפכף מקושט נוצה 

עקב מטפס דק  

נעל תינוק רך 

נעל הליכה 

נעל ריצה  

מי עוד חסר? 

מכל המדפים מכל המעמדים 

מתאמצים, גונחים ויורדים, 

זוגות בשלל צבעים, 

רבותיי, הזדרזו, כרטיסים, 

הסתדרו בספסלים 

פנו דרך לסדרנית,  

המסע כבר מתחיל!  

קרון קרון במדרון, 

קופסא קופסא ברון, 

שיירה מתפתלת לאין סוף! 

 

ואז אבא נכנס, צועק בבהלה: 

"מה הרעש? מה ההמולה? 

אוי וי, לאן נוסעות הנעליים – לאן? 

מה קרה בחלון הראווה? 

נומי, שרוכים – לא משחק ילדים, 

מגף  – הוא לא נהג, 

הסנדל – לא ליצן,  

הסדר המראֶה –     

מה ואיך, 

טרם מכרתי זוג,  

למה התעלול?" 

אבא אדום, שתי ידיים על הראש, 

נומי לבנה, אינה אומרת מילה,  

 

לפתע נכנסת אשה 

ולצדה ילדה – 

בחנות ערמה ודממה.  

"מה בשבילכן?"  

שואל אבא במבוכה, 

הילדה על הפסים מקפצת  

נעל נעל בודקת, 

זו לא, וזו לא,  

גם זו לא, ובכלל לא, 

מתבלבלת ומושכת מיד ללכת. 

נומי עוקבת, ניגשת, 

סליחה, אני כאן הסדרנית, 

ושורקת במשרוקית, 

מראָה את הכלה  

מראָה את המלך 

מספרת על סירת לק זהובה 

סנדל ליצן וזמרת כחולה 

שנוסעים ברכבת ארוכה 

ארוכה לעיר הגדולה. 

הילדה מהופנטת, 

עוצרת נשימה, 

"אמא, אלה הזוגות  – 

שניים בדיוק אני רוצה! 

ובשבילך – כפכף נוצה," 

מודדת, נלהבת, מרוצה, 

אמא נכנעת ובארנק מציצה. 

אבא סופר הכסף, אורז הקרונות 

סליחה, איזה בלבול, הקופסאות 

מוסיף לשקית פסים ומשרוקית  

שמחות יוצאות הלקוחות, 

נומי לאבא קורצת 

וחוזרת בשקט למסילה. 

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. חנה טואג הגיב:

    סיפור מקסים דינמי צבעוני ומלא דמיון

כתיבת תגובה