טו טו

כשאני חוזרת אחורה ונזכרת איך הכל התחיל אני מוצאת את עצמי מחייכת מאוזן לאוזן. רגל קטנה ביצבצה מקרון הרכבת ולאחריה כמו במשיכת מכחול גוף שלם וזעיר שנגלה במלואו.

רגע! אני כל כך חסרת נימוס לא הצגתי את עצמי. שמי אביב ואני בת 10 וגרה במזכרת בתיה. מה עוד כדאי לי לספר על עצמי כדי שתכנסו לתמונה כמה שיותר מהר? (שהרי בכ"ז הסיפור מוגבל במילים). כן, נראה לי שכדאי לספר גם שאני אוהבת מאוד את אינשם הכלבה שלי ואת הוריי ויש לי חבורה של שלושה חברים שאיתם אני עושה הכל.

הרכבת שאיתה התחלתי את הסיפור היא רכבת מיוחדת. היא לא מיוחדת בגלל שהיא נוסעת למקום מיוחד או בגלל הצבע או הסוג שלה. הרכבת הזו היא רכבת מיוחדת בגלל שהיא הביאה איתה מישהו ששינה לי את החיים.

זוכרים שהצגתי את עצמי? אז סיפרתי על ההורים והחברים וסיפרתי על הכלבה האהובה שלי. שמתם לב שכשסיפרתי על המשפחה התיאור היה קצת קצר? אין זה צירוף מקרים. לפני עשר שנים נולדתי והוריי עברו להתגורר במזכרת בתיה. הם רצו מקום שקט, לא גדול מדי וקרוב לרחובות ואני זכיתי לגדול במקום נפלא. אמא שלי הייתה מאוד צעירה כשאני נולדתי והיא רצתה שאהיה לבד כמה שנים כדי שאקבל את כל תשומת הלב הראויה. אחרי שלוש שנים היא ואבא החליטו שכדאי שתהיה לי חברה והתחילו לנסות לעשות לי אח או אחות.

אני רק בת עשר אז אני לא מאוד בקיאה בפרטים אבל אני יודעת שלאחר זמן מה הם הבינו שהם כבר לא יכולים יותר ללדת ילדים והבית נעשה אחר, עצוב יותר. הרכבת? יום אחד ההורים קראו לי ל"שיחה" רצינית. הם סיפרו שהם מאוד רוצים שיהיו לי אח או אחות ויש ילדים אי שם רק מחכים שמישהו כמונו יאהב אותם ולנו יש הרבה אהבה לתת. מאז אותה שיחה היו הרבה רגעי אכזבה. היו לפחות פעמיים שאני זוכרת בהן כבר התכוננו ובסוף בוטל האימוץ אבל אז… הודיעו לנו כמו בסרט שביום שני תגיע רכבת לרחובות ובה החבר החדש במשפחה. זו הרגל המופלאה שאני זוכרת. זה רגע שאני אזכור כל החיים, הרגע בו הגיע אחי הקטן אלעד וכבש בסערה את חיי. האמת היא שאני כבר לא זוכרת מה היה כאן לפניו. בעקבות הגעתו החלטתי שאין דבר כזה שלכלבה שלי לא יהיה שם כי כל אחד שאוהבים אותו ראוי לכינוי אז קראתי לה טו טו על שם הצפירה שהכניסה את אלעד לחיי ושינתה אותם לגמרי.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה