ככה לבד

המולה מכל עבר בתחנה. נראה שהעולם מסתובב ורק אני נעצרתי.
אנשים רצים, או עומדים, אוכלים או מדברים או אוכלים ומדברים, מגלגלים מזוודות או ממהרים עם תיק יד.
הלוח הגדול מחליף שמות במהירות. לא כולם מוכרים. איפה קריית מוצקין?
אאוץ'. תיק פגע לי בכתף , והתרחק, מחובר למישהו ממהר שלא מסתכל ולא מתנצל.
גם אם לא באמת כאבה המכה, אולי זה כן כואב? שהאיש יחשוב שהמכה כואבת.
אבא וגם אמא הסבירו בדיוק לאן ללכת ולאן לפנות בתחנה. ואני תקוע עם המבט בלוח.
זה שלא שאני מרגיש קטן. זה רק התקרה הגבוהה והלוח הגדול והיותר מדי אנשים שכל הזמן זזים. ולבד.
"ככה לבד"? פקח הבודק בכניסה עיניים, והחזה התנפח קצת כמו טווס. להראות יותר גדול .
"סבתא תחכה בתחנה בסוף" אמרתי, וגם רציתי להראות לו את האוטו של אמא שהסיעה עד התחנה, אבל האצבע כיוונה לאין, והאצבע ירדה במהירות וגם המבט, כי עמד שם איש שחושב שאני מצביע עליו.
עבר לי זרם בראש וביד רק מהמחשבה הזו.
ימינה במדרגות, וגם הרציף הימני. זה קל לזכור. למרות ששכחתי נזכרתי.
אבא חשב שגיל 10 זה גיל מצוין להתאמן על לנסוע לבד,("זה כבר שתי ספרות") ולמרות שאמא לא היתה בטוחה בזה, לאבא יש יכולת שכנוע, כזה שבסופו אמא מוציאה קול כזה שמודיע שיוצא ממנה האויר, למרות שהיא נשארת שמנה.
הרמקול הודיע שלא לעבור את הפס הצהוב. למה הוא מודיע דברים כאלה? עכשיו הרגל שלי רוצה להרגיש את הפס, ואני מרביץ לה וכועס עליה, אבל בשקט, שלא יראו.
הרגל מתחילה לזלוג באלכסון, רק למשש את הצבע.
ואולי הרגל תהפוך לצהובה? או תפצע?
כשהייתי יותר קטן, עם ספרה אחת, אז רותי -השכנה שהיא בגילי ופעם היינו קצת חברים – אמרה שאם מצביעים על הכוכבים נהיה פצע באצבע, ועד סוף הקיץ לא העזתי להרים אצבע.
ועכשיו זה. למרות שזה לא אותו דבר זה נדבק לי לראש.
"רותי שטותי" קרא לה אחי כשסיפרתי לו בסוף.
חבל שהוא לא בא איתי, למרות שאנחנו תמיד רבים.
הוא בטיול שנתי.
אז גם אני בטיול. זהו, החלטתי. טיול רכבת. אפילו יש לי חטיף וסנדוויץ' שאמא נתנה לי.
מתקרבת רכבת. אני מקווה שהיא תעצור.
אני מחכה שיעלו כל האנשים הממהרים ואחרי הפחות ממהרים ובסוף אני, שקופץ מעל הפס הצהוב כדי לא לגעת בו. מה שבטוח בטוח.
והיא נוסעת. איתי. ויש לי מקום בקומה הגבוהה.
ואני מקווה שהיא תעצור בתחנה.
ושסבתא לא תשכח אותי. אבא אומר שהיא שוכחת דברים.
אבל אני לא דברים. אני יוני.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה