כשאני ואמא נוסעות ברכבת

בוקר עלה, דרך החלון אני רואה את העננים,
וציפור מצייצת "בוקר נעים".
אמא מארגנת את התיקים
בתיק שלי יש קופסת אוכל, ספר, צבעים ודפים.
.
נכנסות למכונית, ואנחנו בדרך לרכבת.
אני שמחה ומתרגשת.
שתינו נוסעות ביחד היום,
אני כבר מתחילה לחלום..

האם הרכבת תהיה אדומה או כחולה?
האם יהיו מעט אנשים ברציף, או שתהיה המולה?
אולי אפגוש ילדה שדומה לי,
שגם לה יש תיק קטן וצבעוני
ואולי נשב ליד סבתא נחמדה, שתשאל לשלומי…

אנחנו במכונית, יוצאות מהמושב,
עוברות את פסי הרכבת עכשיו,
ואמא לי מספרת
"איך פעם הייתה עוצרת פה רכבת.."
"כשאני הייתי ילדה, מספרת אמא עם חיוך רחב
הרכבת הייתה שונה מעכשיו..
היו פחות קרונות, הדלת הייתה נפתחת עם ידית ולא עם כפתור
וכאן במושב הקטן שלנו היה רציף, והקטר היה יודע לעצור"

אני מקשיבה למה שאמא סיפרה,
ובראשי עולה שאלה חדשה:
"האם היא הייתה עוצרת אם היו האנשים מבקשים?"
" הייתה תחנה ממש כאן " –אמא מסבירה
"אבל אם קצת איחרנו, אז אמא שלי- שהיא סבתא שלך,
הייתה קוראת בקול לאדון קטר הנחמד,
והוא היה עוצר את הרכבת מייד!..
היינו מטפסות אל הרכבת, ממש כאילו זאת פסגת ההר,
אנשים היו עוזרים לנו וזה היה ממש נהדר…"

אני מביטה החוצה מחלון המכונית, ומזהה את הסביבה, תחנת הרכבת של נהריה קרובה,
אמא מחנה את המכונית,
ואנחנו הולכות לרכבת לפי התכנית.

הכרטיסים ביד, אמא מעבירה אותם במכונה שקוראת כרטיסים – כך היום אנשים לרכבת נכנסים.
פעם, אמא כבר לי סיפרה- היו קונים כרטיסים מנייר. איש אחד, הכרטיסן, היה עובר בין האנשים ומחורר ניקובים בכרטיסים. והיא המציאה שהם מבוכים וציורים…

"ט וטו טו" הרכבת נוסעת ואנחנו יושבות בקרון, לידינו אישה נחמדה, אולי היא סבתא.. בהמשך אשאל אותה ואדע..
ובינתיים אני מוציאה דף וצבעים, ומתחילה לצייר רכבת מיוחדת, כמו שאני הייתי רוצה: עם כרטיסן, ניקובים שהם כמו ציורים, אנשים נחמדים שעוזרים, וילדה ואמא שלתל אביב ביחד נוסעות, נסיעה טובה מלאה הרפתקאות נעימות.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה