לחזור הביתה

היה זה בוקר שקט ושלו, ותומאס התעורר מחלום על קיכלי כחול שראה במחנה הצפרות. הוא היה נער בן עשר, שחי בעיירה בֶּלֶם שבצרפת. כעת הסתיים השבוע שלו במחנה שליד פריז והוא התגעגע מאוד אל הוריו ובעיקר אל כלבתו בִּילְבָּה. תומאס התכונן לחזור לביתו. הוא ארז את חפציו בתיק הגב הגדול שלו, חבש את כובעו ויצא לתחנת הרכבת.

היתה זו תחנה ענקית, ומתוך בנין גדול ירדו מעליות עצומות אל המון רציפים ומסילות. תומאס ירד באחת המעליות והגיע בטעות לרציף הרכבת שנוסעת לפריז. הוא עלה ושוב ירד והרגיש את הלחץ מפעפע בדמו. פתאום, כשעלה אל רציף אחר, ראה תומאס איש גבוה, לבוש מקטורן וחובש לראשו מגבעת עגולה. האיש החזיק מזוודה שחורה מעור ושערו היה חום מתולתל. לפתע עברה בתומאס הרגשה מוזרה: הוא ידע שהאיש נוסע לאותו מקום שאליו הוא עצמו רצה להגיע. הביתה. הוא עקב אחריו וראה אותו נכנס לתוך אחת הרכבות שעצרו על הרציף. תומאס מִהר לצעוד אחריו לתוך הקרון, אך לאחר כמה דקות הבין שהגיע בטעות למחלקה הראשונה.

הוא המשיך ללכת אחרי האיש בתוך הרכבת, מזהה אותו בין הנוסעים. הקרונות התחילו להיות יותר ויותר מפותלים ומשונים. פתאום נמלא תומאס חשד: אולי, אחרי הכול, הוא לא עלה לרכבת הנכונה? בעודו מהרהר הבין שהאיש הגבוה כבר נעלם בתוך הרכבת. תומאס לא ידע מה לעשות, לכן פשוט נכנס אל תוך קרון מוזהב שראה לפניו. הקרון היה ריק. הוא צנח על אחד המושבים, עייף ומותש. כעבור זמן מה רצה תומאס לצאת מהקרון. הוא נִסה לדחוף ולפתוח את הדלת בכל כוחו אך לא הצליח. לאחר עוד כמה ניסיונות כושלים התייאש והביט מהחלון בתקווה לראות את הנוף המוכר של עיירתו.

ואז פתאום, כשהצמיד את פניו לחלון, הוא נפל מחוץ לרכבת. תומאס עצם את עיניו וצִפה להרגיש את המסילה הקשה, אך לא! הוא היה כעת בתוך יער גדול וחשוך, ולכן הוציא מיד מתיקו את משקפת הציפורים הזהובה שלו. הוא החל לסרוק את היער, ולפתע ראה נצנוץ קטן וגלה שזהו חלון. עכשיו הבין תומאס שהיער גם הוא קרון. הוא המשיך ללכת בתוך הקרון המוזר ואז עבר לאט למקום יישוב. זו היתה העיירה שבה גר תומאס, והוא לא האמין. הרכבת שאליה נכנס היא כל העולם!

תומאס רץ במהירות בדרך המוכרת לביתו וראה את כלבתו בילבה רצה אליו, עוטפת אותו בליקוקים. תומאס ליטף אותה ושמח מאוד שסוף סוף חזר הביתה.

הרכבת המוזרה לא נשכחה מלבו של תומאס, והוא זכר אותה עד סוף ימיו.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה