נהג הקטר

אני נהג הקטר, אני המחליט.
בקטר לא נוגעים, אפשר רק להביט.
כולם חושבים שאני מפקד הרכבת.
כמו שטייס מפקד על מטוס.
אני נכנס לקטר ופתאום נהיה שקט.
כשאני מתכונן- אין מה לחשוש.
אני מכוון שעונים, מעשן הקיטור,
וכשיוצא אל הדרך- מתחיל לצפור.
דלתות נסגרות,
אנשים ממהרים.
חיבוקים, נשיקות,
מלמולים ושירים.
הכרוז מכריז: "כולם לעלות."
שקשוקים נשמעים, מלמולים, יללות.
לרגע יש שקט, שקט מוחלט.
ואז כולם מרימים המבט.
הלב דופק, הולם בחזה.
מסתכל במראה כמו על מחזה.
איך כולם ממתינים לשקשוק גלגלים,
מכבנות ובוכנות, מיברגים ננעלים.
מבטים חולמים על היעד הבא
מושך הידית ויוצא למסע.
לוקח רכבת שלמה לנסיעה
תחנה מרוחקת תמיד מפתיעה.
ילד עומד, מחזיק ידה של אמו
אני מתקרב, הוא שולט בעצמו.
מנסה לא לבכות, נרעד, מתרגש,
כשאביו ירד מקרון מספר שש.
הוא ירכין את ראשו, נבוך, מתמסר.
יסתיר געגוע, כמה היה חסר.
האב ישק לאישתו נשיקת אהבה,
ירים סנטר בנו, יאמר מילה טובה.
ואני בקטר אביט במשפחה הקטנה.
אכין שקשוקים, צפירות ועשן בעננה.
לא אחשוב על אשתי וגם לא על הבן,
כבר מאוחר בלילה, הוא בטח ישן.
כי אני נהג הקטר, אני המחליט.
בקטר לא נוגעים, אפשר רק להביט.
ולראות:
איך מתגלגלת דמעה עגולה.
דמעת געגוע חמה וגדולה.
לילד ישן במיטה חמימה.
לאמו היפה, הטובה התמה.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה