נסיעה ברכבת

יום אחד התחשק לי לנסוע ברכבת לתימן. הוצאתי את המזוודה הישנה שלי מתחת למיטה. שמתי בתוכה: שני זוגות תחתונים, מכנסיים ארוכים, מכנסיים קצרים, שתי חולצות ושמלה. אני אף פעם לא לובשת שמלות, אבל כשנוסעים ברכבת, אי אפשר לדעת מה יכול לקרות… השארתי את הכלב אצל השכנה, הזמנתי מונית ונסעתי לתחנת הרכבת. בתחנת הרכבת היו המון אנשים, ממהרים לכל הכיוונים. לא היכרתי אף אחד. 'שלום' אמרתי לאישה בקופה, 'אני רוצה כרטיס הלוך ושוב לתימן'. האישה לא הסתכלה עלי ואמרה: 'חמישים שקלים, בבקשה'. נתתי לה שטר של מאה שקלים והיא החזירה לי עודף. אמרתי תודה והלכתי לקנות מיץ. התיישבתי על ספסל ושתיתי מיץ תפוזים עם קשית. הסתכלתי על האנשים הממהרים וחשבתי מחשבות מעניינות. פתאום הודיעו ברמקול: 'הרכבת לתימן יוצאת בעוד חמש דקות מרציף מס. 7.' לקחתי את המזוודה ומיהרתי אל הרכבת. אני לא אוהבת למהר. עליתי על הקרון הלא נכון ועברתי כמעט ארבעה קרונות כדי להגיע למושב שלי. ליד החלון ישב איש עם כובע שחור ומעיל שחור. 'סליחה', אמרתי, 'אולי נוכל להתחלף? אני רוצה לשבת ליד החלון'. האיש חייך. היה לו גם שפם שחור, עבה. 'לא', הוא אמר, 'לא מחליף'. נאנחתי והתיישבתי לידו. הרכבת התחילה לנסוע. 'טווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו', עשה האיש קול של רכבת. צחקתי. האיש לא צחק. הוא הוציא מהתיק תפוח עץ ירוק והחל לקלף אותו בעדינות רבה. אחר כך הוא חתך אותו לארבעה חלקים שווים והציע לי רבע. אמרתי 'תודה' בנימוס ולקחתי את התפוח. הוא היה מאוד חמוץ, אבל אכלתי אותו עד הסוף. שאלתי את האיש לאן הוא נוסע והוא אמר, שהוא נוסע למקום שהוא לא מכיר. 'גם אני', אמרתי בשמחה. אחר כך האיש הוריד את הכובע ושם אותו על השולחן, הוא הסיר גם את הכפפות ואת המשקפיים ושם אותם על השולחן. 'כעת אני רוצה לנמנם מעט', הוא אמר, 'אם אשתי תבוא, תגידי לה שאני אוהב אותה'. הוא עצם את העיניים והחל לפזם לעצמו בשקט שיר ישן, בשפה לא מוכרת. גם אני נרדמתי. כשהגענו לתימן כבר היה חושך.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה