סיביר

בסוף החופש היה כבר חם מאוד.

מה עושים בסוף החופש כשכל כך חם?

נוסעים, רחוק, הוא אף פעם לא נסע ברכבת, שמעתי אותה אומרת לאבא, יש קו חדש לצפון ולרגל השקתו הנסיעה בחינם.

בחינם? זה כבר מרענן! שמח אבא.

וכך היה, קמנו בבוקר והתארגנו לנסיעה, סנדוויצ‘ים, כובע, מים … וסוודר.

אמא, מה פתאום סוודר בקיץ?

זה סיביר שם ברכבת, היא אמרה.

סיביר, מה זה סיביר? שאלתי

שם נולדתי, זה בצפון אסיה, ברוסיה, קר שם מאוד, שלג ומרחקים גדולים, ענתה לי אמא וראיתי את העיניים שלה חולמות בצבע לבן. לא ידעתי שהיא נולדה ברכבת.

נסענו עד לתחנה, חנינו בצל וצעדנו לעבר הרציף. אמא אמרה שהיא עוד רגע נמסה. ניסינו לשבת על אחד מספסלי המתכת, אבל הוא להט, נשארנו לעמוד ואני אחזתי ביד הרטובה של אמא.

“הרכבת תיכנס לרציף מספר 1 בעוד שתי דקות, הנוסעים מתבקשים להתרחק משפת הרציף ולא לעבור את הקו הצהוב“

כל הנוסעים התרגשו כמוני והתקדמו לעבר הקו הצהוב, אפילו שביקשו שלא. הרכבת נכנסה ברעש גדול לתחנה ונעצרה. משב רוח קר ונעים פרץ מהדלתות הנפתחות מולנו.

בסיביר היה נעים ובהתחלה ממש לא הייתי צריך את הסוודר אבל אחרי זמן מה גם אבא לבש.

מולנו ישבה משפחה עם שני תיקים גדולים וסבתא, גם אמא וילד ואיש שלא יכולתי לומר אם הוא אבא או סבא.

אמא הסתכלה עליהם כל הזמן והיה לה חיוך נעים על הפנים.

“אידיסודה” אמרה לילד בחיוך, “דוואי” והוציאה עוגיה מהשקית שהיתה לנו בתיק. הילד שתק והביט, אמא, הניחה בידי את השקית ואמרה: קח ותן לו גם.

נגשתי והושטתי לילד.

“ספאסיבה” אמר האבא או הסבא והוציא עוגיה אחת מהשקית. העוגיה נפלה על הרצפה.

הילד ואני התכופפנו יחד להרים. מצח התנגש במצח ושנינו צחקנו מאוד.

הרצפה היתה מכוסה בשלג לבן ורך, החלונות סביב התמלאו אדים ונוף נוסע ומטושטש נשקף מהם. דלתות המעבר בין הקרונות נפתחו, כלב יפיפה עם עין אחת כחולה משך אחריו מזחלת עליה ישב כרטיסן לבוש מעיל פרווה.

“בבושקה, בבושקה” קרא הילד לסבתא שלו שהגישה את הכרטיסים לאיש על המזחלת “דא.. דא” הוא אמר ואני חשבתי שהוא בטח אומר תודה.

המשכנו לשחק בשלג, גור דובים לבן הצטרף אלינו ויחד התגלגלנו.

היה ממש קר, אבל לנו לא היה איכפת.

אמא הניחה ראש על הכתף של אבא ועצמה עיניים בחיוך, אבא חיבק אותה וכיסה אותה בסוודר שלו, ביד השניה צייר לב קטן על האדים שבחלון.

היה לנו כייף בסוף הקיץ בסיביר.