סיגלית חשבה שהגיע הזמן

בעיר דרומית, בקיץ חם, ישבה סיגלית וחשבה שהגיע הזמן.
הביטה סביב וראתה כי ילדים יוצאים מהגן לבושים חגיגי. חייכה לעצמה וקצת דאגה מתי אהיה כבר אמא ואלד ילד או ילדה.
הדודה חנה שגרה בצפת, מיהרה לצלצל, לחשה לסיגלית בטלפון וציינה , סיגלית, עלייך למהר, שלא תפספסי את הרכבת שנוסעת כה מהר.
סיגלית היפה, יצאה למירוץ בשכונה, רצה וטיפסה ושיחקה עם אחייניה דור וגליה.
היא לפתע שמעה את הקטר צופר ונזכרה בשיחה עם דודתה.

היא החליטה לפנק את אחייניה בגלידה והחזירה אותם הביתה כשהשמש שקעה.
למחרת כשנסעה לעבודה, מעבר לכבישים הסואנים, הבחינה ברכבת שנסעה הרחק בין ההרים.
עצרה סיגלית את מכוניתה בצד הכביש, במקום בטוח שאפשר לצאת ולשאוף אויר.
הבינה שהיא דיי גדולה ושאסור לה לאחר את הרכבת ועלייה כבר ללדת ילד או ילדה.
את אשר ליבה חיפש, לא מצאה בשום מקום, היו לה חברים בזמן ששירתה בצבא ובלימודים, אך מאז חלפו להם כמה שנים והיא כבר דיי גדולה ולא יכלה לחכות עוד עד שתכיר.
אז היא נשאה תפילה וחייכה לעצמה במראה, שהיא יכולה להגשים את החלום ולהיות אמא במהרה.
סיגלית קבעה תור במרפאה וכעבור מס חודשים נקלטה להיריון בטיפולי הפריה והפכה לאמא נפלאה.
כבנה נולד הם חגגו בשמחה גדולה ובגיל שנה היא לקחה אותו לטיול ברכבת עם עוד חברים. ומאז בכל יום שעוברת רכבת ליד ביתה, היא מחייכת ושמחה ככ שלא פספסה את הרכבת הכי חשובה בחיים.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה