על עצמי ועל הרכבת לסבתא

אימא התיישבה לידי "נו, איך זה לסיוע בפעם הראשונה ברכבת?" היא התעניינה "נו באמת, אימא! אני כבר כמעט בן 9! בטח שכייף, אבל לא חדש לי." קראתי, אולי קצת חזק מדי כי האדון שלפנינו נעץ בי מבט משתיק. "התכוונתי לפעם ראשונה איתי" הצטדקה אימא בשקט. גלגלתי עיניים והסטתי את מבטי לעבר החלון, הנוף חלף במהירות: אגמים זכים וכחולים, שדות בכל צבע וגוון, גבעות ירוקות. יופי מרהיב של אביב. חמור בצד הדרך נער לעברה של הרכבת.

"מתי לפי דעתך נגיע לחווה של סבתא?" שאלתי את אימא "יש לנו עוד זמן," התחמקה אימא במומחיות "אני לא צריך שירגיעו אותי, וגם, "עוד זמן" זה יותר מדי כללי!" כעסתי, בשקט עדיין.

הוצאתי את אוסף הגלויות שלי. כל שבועיים- שלושה סבתא שלחה לי גלויה, לפעמים היא ציירה עליה ולעיתים היו אלה נופים שצילמה סמוך לביתה. היא גרה בחווה מרוחקת מיישובים, ומוקפת נופים מרהיבים. היה לה סטודיו קטן לציורים ולפיתוח התמונות שצילמה. פעם בחודש נסעה לשוק בעיר הקרובה, שם העמידה דוכן ומכרה ציורים, צילומים וגלויות שהכינה, וזאת הייתה עבודתה.

כמעט כל חופש וחג נסעתי אליה, חוץ מאימא ודודה בוני שגרו בעיר הגדולה (ואני איתן) היא הייתה המשפחה היחידה שלי.

עכשיו הבטתי בגלויות המדהימות, והחזרתי אותן לתיקי, מפחד פן יפלו ויאבדו לי. במקומן הוצאתי את הספר החדש שדודה בוני נתנה לי לנסיעה. ניסיתי לקרוא אך כל הזמן חזר מבטי אל הנוף ומחשבותיי- לדודתי. בוני הייתה אישה עליזה וקופצנית, היא גרה בדירה מולנו ונהגה לאפות ולבשל מטעמים ואהבה ילדים. היא עבדה כמארגנת אירועים (בעיקר חתונות) ולעיתים כשהתבקשה החליפה את חברתה הטובה ביותר- מאי (שלמען האמת דמתה לה באופייה) בחנות הספרים. את רוב ילדותי העברתי איתה ואצלה גדלתי.

סגרתי את הספר ושמתי קץ להרהוריי. "הגענו," אמרה לי אימא. סוף-כל-סוף!

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. רוני ג׳ הגיב:

    סיפור מדהים מעורר השראה!

כתיבת תגובה