קופידון בקרון

בכל בוקר הוא מתעורר מוקדם. כבר שנים הוא מגיע בזמן.
הכרטיסן.
לובש המדים. תיק על כתף.
ביד הוא מחזיק מחורר מתקתק.
עולה לקרון, הנסיעה מתחילה והוא קורא בקול: "בוקר טוב. כאן הכרטיסן. להוציא כרטיסים בבקשה."
האמת היא שכבר נמאס לו ככה במשך שנים.
אלפי רכבות, קרונות, אנשים.
בחורף, בקיץ, באביב ובסתיו.
בגשם, בשמש ברוח שרב.
לפעמים מחשבה מתגנבת לראש,
כשהוא עובר מקרון מספר שתיים לקרון מספר שלוש.
הוא חושב: "כמה שינוי יכול היה להיות טוב."
אבל אין שום שינוי וכך זה ממשיך.
כל יום בשבוע, כל חודש כל שנה.
בערבי החג ובחילופי העונה.

בבוקר אחד כמו בכל הבקרים
הוא התעורר התלבש עשה סידורים.
נסע לעבודה (לא ברכבת- באוטובוס)
בירך את כל חבריו העובדים בנימוס
רכבת מנתניה לחיפה חוף הכרמל
נסיעה לא קצרה, בואו לא נתבלבל.
עולה לקרון ומתחיל לתקתק
בקרון מספר שתיים פתאום משקשק.
החיוך נפרש בוהק ורחב
כשראה אותה יושבת על מושב
מספר שלושים ושלוש הוא לחש בלי קול
והיא חייכה חיוך רחב שאמר הכל.
למחרת הלך לעבודה כמעט מתפעל
עלה על רכבת נתניה עד חוף הכרמל.
את קרון מספר אחת תיקתק כמו שובב
לקרון מספר שתיים שם פעמיו.
והנה היא שוב באותו המושב
חיוך גדול מלא שיניים-נו, מה עכשיו?
מרוב התרגשות הוא לא מדבר.
היא מנמיכה המבט, חיוך משתחרר.
לרגע אחד מבטים מצטלבים.
ואז איש ואישה לעיסוקם שבים.
ביום השלישי- פעמיים כי טוב.
כדאי שיאמר דבר מה בלי לחשוב.
את הקרון הראשון עבר מהר.
על הקרון השני כמעט הסתער.
ושם, מרוכזת, היא שקועה בקריאה
על כריכת הספר רכבת בשקיעה.
הנה נושא משותף ואישי
ואופס… הוא עבר לקרון השלישי.
למרות שמעצמו הוא קצת התאכזב,
בכל זאת הספיק לשים לב:
ללחיים ורודות, עיני איילה,
נמשים בכתום, כחולה השמלה.
בבוקר יום רביעי הוא ידע
אם לא היום – זו תהיה אגדה.
בקרון הראשון הוא ממהר ורץ.
בקרון השני תיכף בכי נפרץ.
ברגע האחרון מתאפק לא לבכות.
הכיסא פנוי, אולי צריך לחכות?
אולי היא בשירותים?
בשיחה עם ההורים?
אולי היא במזנון?
שותה קפה עם קרואסון?
אולי ואולי ואולי ואולי.
הוא מחכה ומחכה זה נדמה עד בלי די.
לאט הוא אוסף אכזבה ודמעות.
גורר הרגלים בין שורות.
אם היתה לי משאלה אחת, הוא לוחש,
לפגוש אותה שוב, את זאת אבקש.
זה הקרון הרביעי באמצע הרכבת.
הוא מרים את הראש, במעבר עומדת גברת.
לבושה במדי כרטיסנית מתחילה.
חיוך מוכר ובוהק – התגשמה משאלה.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה