קרון שקט

הבוקר קמה נטע נרגשת – היום היא עומדת לנסוע ברכבת בפעם הראשונה!
נטע ואמא מגיעות לתחנת רכבת תל-אביב מרכז ב 8:00. אמא קונה כרטיסים, והן יוצאות אל הרציף להמתין לרכבת לחיפה. בדיוק בשעה 8:30 נכנסת רכבת אל התחנה ונעצרת.
"הנה הרכבת שלנו!" מכריזה אמא.
הן עולות אל הרכבת. "אנחנו בקרון הצפוני" אומרת אמא, ומובילה את נטע בתוך הרכבת מקרון לקרון, עד שהן מגיעות אליו, ומתיישבות.
"איך זה שאין פה אף אחד? רק אנחנו כאן." שואלת נטע
"זה קרון שקט", מסבירה אמא. "קרון בלי טלפונים סלולריים. זה לא קרון מבוקש. בחרתי בו כדי שנוכל לנסוע בנחת, בלי שיחות בקולי קולות סביבנו."

הרכבת מתחילה לנסוע, המהירות הולכת וגוברת.
"אמא, למה הרכבת לא משמיעה את ה"שיק שוּק, שיק שוּק"? למה היא לא משקשקת?" מתפלאת נטע.
אמא מחייכת: "רק רכבות עתיקות משקשקות. זו רכבת חדישה, שקטה".
פתאום נכנס לקרון איש מתנשף עם מזוודה ושואל: "כאן זה הקרון השקט?"
"כן", עונה אמא.
"או, סוף-סוף!" קורא האיש, ומתיישב.

הוא מניח את המזוודה על ברכיו, פותח אותה, ומוציא שקית חטיף צ'יפס.
קְריסְפ, קְריסְפ, קְריסְפ, הוא מכרסם במרץ.
קְוִיץ' קְוַץ', מקמט את השקית, מכניס למזוודה, ומוציא בקבוק מים.
גלוּק, גלוּק, גלוּק. שותה.
סוגר את הבקבוק, מחזיר למזוודה, ומוציא קופסת פלסטיק.
קלאק! פותח את הקופסה.
בתוכה מסודרים ירקות חתוכים.
גְריס גְרַס, גְריס גְרַס – אוכל האיש את הגזר.
חְריק חְרַק, חְריק חְרַק – לועס את המלפפון.
קְסים, קְסַם, קְסים, קְסַם – פלפל ירוק.
קְסים קְסוֹם, קְסים קְסוֹם – פלפל צהוב.

קלאק! סוגר האיש את הקופסא, מחזיר למזוודה, ומוציא קופסת פח.
קלינג! פותח את הקופסה.
היא מלאה סוכריות.
ציס, ציס – מסיר האיש עטיפת צלופן מסוכריה, ומכניס אותה לפיו.
צְוִיץ, צְוִיץ. מוצץ בהנאה.
ושוב:
ציס, ציס, צְוִיץ, צְוִיץ.
ושוב:
ציס, ציס, צְוִיץ, צְוִיץ.
ציס, ציס, צְוִיץ, צְוִיץ.
ושוב, ושוב, ושוב.
עד שנגמרות הסוכריות.
מהחלונות כבר נראות ארובות תחנת הכוח חדרה.

קלינג! האיש סוגר את הקופסא, מחזיר למזוודה, ומוציא –
נטע לא מצליחה להבין: מה זה? מפית?
האיש מקרב את המפית לפיו.
פוףףףף, פוףףףף…
הוא מנפח. זו כרית לצוואר.
הוא מניח את הכרית על כתפיו, ונשען לאחור.
עיניו נעצמות, ראשו נשמט, הוא נרדם.

"עכשיו יהיה לנו סוף-סוף שקט", לוחשת אמא לנטע
חרר פשש, חרר פשש , חרר פשש.
חרר פשש, חרר פשש , חרר פשש.
אמא פוערת עיניים ופה, ועושה פרצוף נדהם מוגזם,
"זה קצת דומה לשקשוק רכבת" נטע מצחקקת,
פתאום מצלצל הטלפון של אמא.
"אופס, שכחתי לכבות" היא לוחשת,
האיש מתעורר וצועק:
"גברת! זה קרון שקט!"

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. שיר אנוש הגיב:

    סיפור מקסים!

כתיבת תגובה