רוני

שלום, אני חצי יד. למעשה, אני יד שלמה, אבל מכיוון שרוני קראה לי חצי יד אז כך כולם קוראים לי. כשרוני נולדה השמחה הייתה גדולה. עלו והגיעו דודים ודודות, סבים וסבתות, חברים וחברות, שכנים ושכנות. בידי כולם בובות שונות ומשונות, ברביות, ברציות, עגלות, מוביילים, משחקים שבמגע יד נדלקים באורות צבעוניים ודובי. דובי מוזר מעט. הגוף ,גוף דוב והראש, ראש עכבר חבוש בכובע. רוני פקחה עיניה, הסתכלה סביבה ומכל הצעצועים בעולם היא בחרה בדובי עכבר.
אמא אמרה שכשרוני תגדל מעט היא תזנח את הכל לטובת הברביות.
רוני גדלה וגדלה, אבל את הדובי לא עזבה לרגע. כאשר היה נעלם מעיניה, היא קראה לו בוּבי בוּבי, בתקווה שיצוץ מפינה כלשהי בבית. כשהייתה הולכת לישון, הייתה מניחה את הדובי על פניה וכך הייתה נרדמת. הזמן חלף, הדובי התבלה ונעשה מסמורטט. ככל שנעשה מסמורטט, כך רוני אהבה אותו יותר, היא ממש שאפה אותו לנחיריה, משל היה צרור הדסים בהבדלה.
הדובי לא עמד במבחן הזמן והחל להתפרק. בכל פעם כזו היה אביה של רוני תופר לה את הראש והידיים לגוף ומחזיר לה אותו, פעם אחר פעם. לעיתים, כשרוני הייתה נרדמת היו לוקחים את הדובי, מכבסים, מייבשים ומחזירים לפני שתתעורר.
כשהייתה בת שלוש וחצי נולד בירושלים לרוני בן דוד בשם נדב. באותו זמן נקרעתי אני מגופו של הדובי. אבא של רוני הסתכל במבט מיואש ואמר, "תראי רוני , אין לי כבר מקום לתפור את היד." אמא של רוני הציעה שרוני תיתן את הדובי לנדב כי היא כבר גדולה והוא קטן ומתקשה לישון. רוני הסכימה אבל בתנאי שהיא משאירה אותי, חצי היד. בובי נסע לנדב לירושלים ואני, חצי יד נשארתי לשמחתי עם רוני.
רוני לקחה אותי בידה הקטנה לכל מקום. טיילנו בכנרת, בעמק החולה, באילת ועוד. אנשים היו מרימים גבה כשהיו רואים את רוני מסתובבת עם יד מסמורטטת אבל לי לא היה אכפת. רוני אהבה אותי וזה היה העיקר.

כעבור שנה, נדב חגג שנה להולדתו וכעת ההורים של רוני נסעו יחד איתי לירושלים לחגוג לנדב יום הולדת. לאחר שהרימו אותו על כיסא ושרו לו שירים, הגיע שלב המתנות. רוני הסתכלה עלי ואמרה, "עכשיו אני צריכה להעביר אותך לנדב. אני כבר גדולה ואני רוצה להעביר אותך במתנה לנדב הקטן כדי שישן היטב ויחלום חלומות קסומים." רוני נישקה אותי ושמה אותי בידו הזעירה של נדב.
רוני וההורים שלה יצאו את פתח הבית, בדרכם חזרה הביתה. אני כבר מתגעגעת וחושבת איך רוני תירדם בלילה בלעדי ואיך אני בלעדיה…

כתיבת תגובה

2 תגובות:

  1. עטרה הגיב:

    זה כה חמוד איציק! אבל איפה הרכבת?

  2. דפנה חיימוביץ' הגיב:

    כן. גם אני שאלתי את עצמי.

כתיבת תגובה