רכבת אדומה

"זהו, את יכולה להוריד את המסכה" קבעה האחות בלי להביט בי. אבא לחץ חזק על הזרוע שלי ואמר: "אז אנחנו משוחררים כן?" והכן שלו היה עייף מלילה נטול שינה.

"רק בדיקת מדדים אחרונה," ענתה האחות, "ותוכלו ללכת הביתה. זה לא יכאב."

היא התרחקה לכיוון פינת הבדיקות. שמעתי את הלב שלי דופק חזק ברקות ובפרקי הידיים. כל פעימה מואצת. מדיה של האחות בצבע ירוק מנטה התאימו לצבע קירות בית-החולים. המדים הצבעוניים שלה בכביסה, ניחשתי. צוות מחלקת הילדים לובש מדים צבעוניים, אליהם מוצמד ריבוע לבן, בו כתוב ומנוקד שמם באותיות דפוס גדולות.

בחדר הבדיקות היו פזורים מזרנים רכים וכריות, ספרים ישנים ובובות פרווה, שלושה קרונות רכבת מעץ, בלי פסים וקטר. כמו בפינת המשחקים בגן שלומית, חשבתי. שלומית הגננת שהפצירה בנו בכל פעם שלא אכלנו את החלקים הכהים בבננה – תאכלי! זה דבש.

נהיה לי חם בפנים ובצוואר, ולמרות אוהל החמצן בו שהיתי כל הלילה, חזרה הנשימה להתקצר. יחד עם פעימות הלב המואצות שקשקו המחשבות. הידקתי את האחיזה בידו של אבא והרגשתי שהיא קצת רטובה מזיעה. אולי גם הוא פוחד?
ריח מתוק סמיך וחריף מדי התקיף את נחירי. "בואי מותק" ניתקה אותי אחות המדדים מידו של אבא, "רוצה לראות רכבת?" היא צחקה בקול מוזר. עיניי חיפשו את קרונות העץ.

אבל אבא? לאן הוא נעלם?

"תכף הוא יחזור מותק." היא מיששה באצבעה את החלק הרך ההפוך למרפק שלי. "צ'יק צ'ק וסיימנו," ולפני שהספקתי להבין מה קורה תקעה בזרועי מזרק. "תראי!" צעקה האחות בהתלהבות שורקנית. דרך הצינורית זרם הדם שלי לשקית. "תראי – הנה רכבת אדומה! טו – טו!"

העלבון צרב בי, אפילו יותר מהדקירה.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה